למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

הגוף השלם בשברו


על עבודות מתוך שֶׁבֶר א', ב' ו-ג'

במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2018 - שֶׁבֶר. ניהול אמנותי: ענת כ"ץ וארז מעין

פסטיבל אינטימדאנס 2018, שהתקיים השנה תחת הכותרת "שֶׁבֶר", איגד בתוכו עבודות שהציגו רגעי שבירה לצד חוויית ההישברות ותחושת השבר של הנפש. בחלקן הגדול הוצב הגוף כאפיק הביטוי והתיווך העיקרי של התימה, כך שצורתו הפיזית, כמו גם אופי הפעולות של איבריו ואיכות התנועה שמופקת מהם, הפכו לגילום חומרי של תהליכי סדיקה פנימיים ושל מהלך איסוף הרסיסים של האדם שחווה אותם.

בעבודתו של שניר נקר, "לפתוח את הדלת", מחולל הגוף את רגע ההתנפצות בעקבות גילוי העצמי. תחילה מבצע נקר תנוחות פיזיות שונות שנשזרות לכדי רצף שחוזר על עצמו ואף צובר תאוצה, ובמסגרתו נדמה כי הגוף נאבק עם עצמו: הזרועות רוצות לפרוץ את מסגרת הרגל, בית החזה פונה לכיוון הפוך מהאגן והידיים חונקות את הראש או אולי, בעצם, מנסות לתמוך בו ולגונן עליו. לאחר שהמהלך מגיע לשיא ניצב נקר מול הקהל, לכאורה ללא תזוזה, אך בפועל קורס לאט אל תוך עצמו, כשמילות השיר של מוריסי "Come, Armageddon! Come!" כמו ממללות את מה שהנפש מבקשת לצעוק ואינה יכולה. גם בסיום, כשגופו של נקר מסתובב על הרצפה לצלילי "I Feel Love" של דונה סאמר, עולה תחושה כי האמת שהוצבה במרכז הבמה ובאור גדול היא אכן מבלבלת ומסחררת, אך גם טומנת בחובה אפשרות לשחרור מיוחל.


אדם בתוך עצמו. "לפתוח את הדלת" - שניר נקר. צילום: דוד קפלן

עוצמת השבר הנפשי מקבלת ביטוי קיצוני גם בעבודתה של נועה שביט, "לא ניתן", דרך המימדים הפלסטיים של הגוף - האיברים מפורקים ממנחם הטבעי, השרירים מתוחים ממאמץ והפה זועק ללא קול, דימוי שמהדהד ליצירות אקספרסיוניסטיות קנוניות כמו "הצעקה" של אדוורד מונק או דימוי "האפיפיור הצועק" החוזר בכמה מציוריו של פרנסיס בייקון. מבחינה כוריאוגרפית, העיוות הגופני מוצא לפועל באיטיות, בשקט ומתוך מצב פרדוקסלי של איפוק מתפרץ, וכך מצליח לזקק את תהודת הבעתה והאימה, ובתוך מהלך זה נחווית שביט כמי ששורדת בזמן אמת את עצם היותה, חיה מחדש את מצב השבר דרך ההתחברות אליו בעורה ובעצמותיה. יחד עם זאת, נדמה כי דווקא בנקודה הזו, הסופית כל-כך, קיימת אפשרות למצוא גם עוגן שיבשר על התחלה ושכפות הידיים שמטיילות על הגב החשוף תלמדנה לא רק לחנוק אלא גם להעניק מעט חמלה.


זעקת שבר אילמת. "לא ניתן" - נועה שביט. צילום: דן בן ארי

עבודתן של שירה אביתר וג'וזט וויגאן, "Tapping into Self", נפתחת בריקוד סטפס וירטואוזי שמבצעת וויגאן ובסיומו מתרחש רגע של סדיקה חיצונית ופנימית: הגוף המלא באנרגיה הופך לרפוי ותלוש, הרגליים המיומנות נעשות כבדות וכושלות, והפנים שביטאו עוצמה וחיוניות מתרוקנות מהבעה. מהלך זה חוזר על עצמו פעמים נוספות לאורך העבודה ומקבל גם ביטוי מרחבי: צעדי הסטפס המורכבים שהדגישו באופן גרפי גם את שליטתה של וויגאן במרחב מתחלפים עד מהרה בהליכה איטית ושברירית ליד הקירות. כך הופכות התנודות בין שני "מצבי תנועה" מנוגדים לאוטוביוגרפיה נרקדת של שבר הזהות והפער בין הבמה לחיים, ובין הפרסונה המקצועית לחווייתה של אישה בארץ זרה. אך למרות הפיצול, הגוף מלא הגרוב והקצב הפנימי, שיודע לחולל את עצמו גם בלי נעלי הסטפס והשמלה הנוצצת, מתגלה בסיום כשלם בזכות עצמו.

"קשורים" של וובה זק וד"ר רונן ברגר מציגה מהלך כוריאוגרפי המבוסס על תנועה רפטטיבית בין שני צידי הבמה שדרכה נחשפים היחסים השבריריים בין השניים כדינאמיקה בהשתנות מתמדת. מתוך פעולות פשוטות כמו הליכה, ריצה ומגע נבנה נרטיב אישי ובין-אישי שמדגיש את הנזילות בין מצבים מנוגדים בהוויה האנושית: רדיפה הופכת לבריחה, הישענות לנשיאה, חניקה להגנה. יתרה מזאת, האינטראקציה בין השניים יוצרת דימויים עדינים הממחישים את הגבול שנפרץ בין שני הפרטים בתוך המסגרת הזוגית: כשברגר מתקדם, כמו חיה, על ידיו ורגליו, זק נכנס במרחב הריק שנוצר בין הרצפה לגופו ונבלע בתוכו ובהמשך, התבנית החומרית האחת שמיזגה את שני הגופים מתפצלת למעין יצור כלאיים דו-גופי וחסר ראש. בסיום נושא עליו זק את ברגר; ספק מערסל ספק סוחב כעול, את האחר שכבר הפך לחלק ממנו.


השניים שהם אחד. "קשורים" - וובה זק וד"ר רונן ברגר. צילום: דוד קפלן

הדינאמיקה הגופנית בין גבר לאישה ניצבת במרכז של "מין מלחמה" מאת אור מרין, שמציגה את האקט המיני כמצב של מעין "שבר מרצון" אשר נוצר מתוך ההתמסרות הטוטאלית לפעולה החוזרת של סדיקת הגוף. האינטראקציה בין הרקדנים מתחילה בתנועות מדודות ומסונכרנות שמתפתחות בהדרגה לכדי רצף אינטנסיבי של הלקאות הדדיות, הן של איבר מסוים והן של הגוף כולו. בהמשך הופך הגוף של כל אחד מהם לנשק של מלחמה בידיו של האחר: ברך, כתף, ישבן ואפילו שדיים מתפקדים ככלי ירייה, ורגע החיבור של השפתיים לנשיקה מניב צליל של הפצצות שחוזר שוב ושוב, וממסגר את חדר המיטות כשדה קרב. השירים שמלווים את ההתרחשות, שמייצגים ברובם רעיון מופשט ובעיקר שלם של אהבה, יוצרים איזה פער אירוני מהגופים המתפרקים, ובו זמנית מחדדים את נזילות הגבול בין אלימות ומין, כאב ועונג, רחשי הלב ותשוקות הגוף.


קהילת רסיסי גוף-חומר. "עבודת בשר: פסקול לחמישה גופים מוטחים" - אנאבל דביר. צילום: דוד קפלן

בעבודתה של אנאבל דביר, "עבודת בשר: פסקול לחמישה גופים מוטחים", חמש רקדניות מנכיחות את גופן באמצעות פעולה חוזרת ומצטברת שנעה בין אלימות המופעלת כלפי ה-"עצמי" לשחרור נטול עכבות שלו. תהודת ההטחה של הגוף-חומר, כמו גם מנעד הקולות שמופקים מתוכו - יללות, נהמות, נביחות, בכי, ובהמשך גם צלילים מלודיים יותר - מעצבים מרחב של קיום אנושי ונשי שנחווה כשיקוף של מצב ילדי ראשוני, ואפילו טרום-חברתי, שאינו מעובד או מבוקר אלא פועל באופן אינטואיטיבי ואימפולסיבי דרך הגוף. במסגרת זו, הדינמיקה הכוריאוגרפית נדמית למעין סיסמוגרף פיזי ורגשי שתדריו "קופצים" בין דחיקת הגוף לנקודת קיצון לבין השהייה במצב (זמני) של רגיעה, ודווקא מתוך רסיסיו החומריים של הגוף המוטח לכל עבר נוצרת קהילה נשית שמחליפה תקשורת דרך מילה ומבט בחיבור עמוק יותר של קול וחושים.

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #אינטימדאנס #שבר #ענתכץארזמעין #תמונע

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית