Every Body Electric - דוריס אוליך (אוסטריה)

במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2018 - שֶׁבֶר. ניהול אמנותי: ענת כ"ץ וארז מעין

אדם מקשיב למוסיקת קצבית ונותן לגופו להתמסר אליה. גם כשהוא אינו זז, איבריו מלאים בתנועה - כזו שניתן לחוש בה כאנרגיה שמציפה את הגוף, אפילו מרחיבה את גבולותיו, ובעיקר לובשת צורה של חיוּת חומרית. העיניים עצומות, הפנים שלוות והאדם חווה חיבור אורגני בין גוף לנפש. הוא נוכח לחלוטין בתוך גופו, שלם בתוכו ועם היותו, גם כשגוף זה נראה כלפי חוץ - "שבור".

גוף כאנרגיה חומרית. צילום: דוד קפלן

"Every Body Electric", עבודתה של דוריס אוליך, עלתה בבכורה באוסטריה בתחילת שנה זו ומהווה המשך ישיר ל-"Ravemachine" שנוצרה ב-2016 והוצגה בשנה שעברה במסגרת פסטיבל תמונע הבינלאומי. בשתי העבודות מיקדה אוליך את עיסוקה בהיבטים תרבותיים ואסתטיים של הגוף דווקא בגוף הנכה (disabled body), מתוך רצון להציף שאלות על הניראות והנוכחות שלו בהקשר החברתי והמופעי. בעוד שהעבודה הקודמת טיפלה בסוגיות אלו דרך העמדת הגוף בעל המגבלה אל מול אוליך עצמה, כמי שמייצגת גוף שנתפס כשלם ובעל יכולות (able) ולכן גם נורמטיבי וראוי, בעבודתה הנוכחית מוצב הגוף הנכה בפני עצמו ומאפייניו מודגמים דרך שלושה פרפורמרים (ליצירה גם גרסאות מורחבות יותר שבהן משתתפים שישה או תשעה מבצעים).

כבר בתחילתה מחוללת העבודה שבירה של הנחות מוקדמות ודימויים מוכרים דרך המהלך הגופני: כל אחד מהפרפורמרים מתחיל להניע איבר מסוים - כתף, ירך או כפות רגליים - והתנועה מתעצמת בהדרגה אצל כל אחד, ובין שלושתם יחד, ומגיעה עד לכדי טראנס שניזון ממוסיקת הדאנס שמלווה את ההתרחשות הבימתית. מתוך הפעולה המצטברת צפים ועולים מימדים של ההוויה האנושית הפיזית שלרוב אינם נקשרים לגוף נכה: קצב, גרוב, אנרגיה, כוח, ובעיקר - היכולת לנוע ולהניע. יתרה מזאת, ברגעים מסוימים נדמה כי התנועות לקוחות דווקא מרפרטואר שמזוהה עם הקשרים חברתיים של מחול, כמו סצנת המועדונים או מסיבות רייב, שאנשים בעלי מוגבלות לרוב מודרים מהם, ובהתאמה, פעולות כמו הקפצה של כתפיים לפנים או לאחור, פתיחה וסגירה של הברכיים או תיפוף של העקבים על הרצפה, מבוצעות על-ידי אותם גופים שמסווגים - באופן קבוע ומקבע - כסטטיים לחלוטין.

הקומפוזיציה של אוליך נשענת על היגיון כוריאוגרפי ובכך מנכיחה את הגוף הנכה במרחב המחולי שממנו הוא נעדר באופן מסורתי: היא מורכבת מקטעי סולו, דואט וטריו מתחלפים, מציגה שינויים תדירים בארגון הגופים במרחב, ויש בה אפילו רגע ברור של יוניסון, כששניים מן הפרפורמרים ניצבים זה מול זה ומסנכרנים במדויק את קצב הרמת הזרועות. ההדהוד בין החברתי לאמנותי ניכר גם בטיפול הבימתי בכיסא הגלגלים, שמערער על התפיסה המקובלת הרואה באדם הנכה כתלוי בכיסא, והופך אותו לאובייקט בטרנספורמציה מתמדת - ממניע למונע, מ-"תחליף לרגליים" לחומר ביד היוצר, ומחפץ בעל תכלית למשחק ואפילו מיצב יצירתי. לאורך העבודה מפרקים הפרפורמרים את חלקי הכיסאות השונים ומבצעים עימם פעולות שונות: לדוגמא, תומאס ריכטר שם מעל ראשו ופניו את משענת הישיבה של הכיסא או מגלגל את הגלגלים צמוד לרצפה. כתוצאה מכך נוצר ערבול של "סדר" הגוף שאנו רגילים לראות דרכו את האדם הנכה ומוגשמים אפיקי תנועה עם, מעל, מתחת ולצידי הכיסא שהם בבחינת אלטרנטיבה חזותית לדימוי הסגור של ישיבה נייחת על כיסא גלגלים.

פירוק דימוי "הגוף המפורק". צילום: דוד קפלן

אחת התובנות שמתחדדות ב-"Every Body Electric" היא עד כמה התפיסה החברתית את הגוף הנכה ממסגרת אותו כמושג/דימוי שטוח וחד-ממדי, משמע יש לו "סוג" אחד. מחשבה זו מתגבשת כבר מתוך המפגש הראשוני עם הפיזיות של הגופים: פרפורמר אחד מתוך השלושה הוא קטוע רגליים בעוד שלשניים האחרים יש גוף "שלם" בעל מגבלה, שאופייה ואיכויות התנועה שנובעות מתוכה שונים לחלוטין בין שניהם. יתרה מזאת, הפרטיקולריות של הגופים ניכרת גם ברזולוציות העומק שלהם: כל גוף מחולל מנעד מגוון, ובו זמנית ספציפי מאד, של זוויות וכיוונים, רעידות ורטט, נוכחות ותזוזה. מעניין לראות, כי אחת הפעולות המרכזיות שמדגישה את ייחודיות התנועה של כל פרפורמר היא דווקא הישיבה, שגם קוראת תגר כנגד הגדרות מקובלות של מסוגלוּת: ורה רוזנר נעזרת בידיה כדי למקם את רגליה לישיבה על הרצפה, אך מגשימה במנח זה מיומנות שהיא ריקודית לחלוטין - הצמדת בית החזה לרצפה כשהרגליים בפיסוק; לעומתה, אדיל אמבאבי אינו יכול "לשבת" במובן המוכר, בשל היותו קטוע רגליים, אך מחזיק את כל גופו במנח של שכיבת שמיכה "באוויר" בעזרת כוח הידיים.

אוליך אינה מסתפקת בשבירת הסטיגמות הקשורות ליכולות התנועה של הגוף הנכה ונוגעת בצורה ישירה באחד המימדים המורכבים בהקשר לגוף זה והוא המיניות וביטויי המגדר שלו, שבמובנים רבים מושתקים ומודחקים באופן מוחלט בשיח הציבורי כאילו הגוף הנכה חסר אותם, תפיסה שלמעשה שוללת ממנו חלקים מזהותו. ברגע מסוים מורידים שלושת הפרפורמרים את הבגדים ומציבים עצמם מול הקהל בעירום מלא למשך דקות ארוכות ובקרבה פיזית במיוחד. הבחירה לעשות זאת דווקא בסטטיות יחסית (קרי, מבלי שהם מבצעים פעולה מיוחדת) מחייבת את הצופה להסתכל על הגוף שבמקרים אחרים (אולי) היה מסיט ממנו את מבטו, ובעיקר - להתבונן בו, ולראות את האדם שהינו. בהמשך יוצרים הפרפורמרים דימויים פיזיים שנחווים כזרים לגוף הנכה בשל הנטייה החברתית לנתק אותו ממימדים בסיסיים של ההוויה האנושית, כמו שליטה או חושניות: רוזנר יושבת בתוך כיסא הגלגלים או נשענת עליו בפוזיציות מסוגננות שמדגישות, ואפילו מציגות לראווה, את קימורי הגוף הנשי, בעוד ריכטר ואמבאבי ניצבים על הרצפה במנח של "ראש בראש", שקשה לנתקו מדימויים חזותיים מוכרים של מפגני גבריות.

גופים חווים/רוקדים את עצמם. צילום: דוד קפלן

עבודתה של דוריס אוליך עם הגוף הנכה מכוונת ליצור, כהגדרתה, "צורות ריקוד אנרגתיות", ואלו מציפות שאלות חברתיות ואמנותיות קריטיות על הירארכיות של גופים והגדרות של תנועה. ב-"Every Body Electric" דווקא הגוף שנתפס כ-"אחר" מצליח לזמן לצופה גם חוויה רפלקסיבית אודות גופו שלו, ובעיקר - להבהיר עד כמה תחושות של שלמות או שֶׁבֶר אינן נגזרת מתחייבת מתוך מצבו השלם/שבור של הגוף. שכן, בגוף - כל גוף - טמונה אנרגיה שיכולה לחולל, ולחולל עולם.

* הכותרת היא פרפראזה על שירו של יורם טהרלב, "חשמל זורם בכפות ידיך".

#פרסום #כתבותנקראות #מופעמחול #אינטימדאנס #ענתכץארזמעין #תמונע