למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

לחולל את הלא נודע


אימפולסו - בימוי: Emilio Belmonte (ספרד, 2017) | הפקה: Les Films de La Butte | הוט 8

במסגרת פסטיבל דוקאביב

"זאת התמכרות אמיתית כי ברגע שטעמת את זה לראשונה, אבוד לך. את רוצה את זה, את צריכה את זה, את מחפשת את זה. את מרגישה כל כך ייחודית ברגע הזה, וזאת התחושה שגורמת לי לרקוד כל יום, כי אני צריכה לאבד את עצמי כדי למצוא את עצמי באמת", מסבירה הרקדנית פורצת הדרך רוסיו מולינה (Rocío Molina) על הפלמנקו כריקוד, ככלי ביטוי וכדרך חיים.

הסרט "אימפולסו" מתעד את תהליכי החזרות של מולינה על יצירתה Caída del Cielo (נפילת השמיים), שמונה חודשים לפני הבכורה בתיאטרון ה-Chaillot (פאריס) ב-2016. היצירה המתהווה היא המסגרת הרעיונית של הסרט, אך במהלכו נחשף גם פורמט מופעי אחר שפיתחה מולינה, Impulso (בעברית: דחף), אשר מייצג במובנים רבים מרחב תודעתי וקונספטואלי של אלתור לא שגרתי. כך שוזר הסרט מבחינה קולנועית ואמנותית את המתוכנן והמחושב עם הפרוץ והבלתי צפוי, ודרך החיבור בין שני מסלולים יצירתיים אלו נותן הצצה לתהליכי העבודה של אחת הרקדניות החשובות בסצנת הפלמנקו העכשווית.


יצירה כמצב תודעתי חלומי. צילום: יח"צ

את יצירתה החדשה מתארת מולינה בסרט כפחות מובנית כוריאוגרפית מבין עבודותיה, ומסבירה כי היא משקפת מאד את התפתחותה כאישה ונוצרה בהשפעת אמנות הגרוטסקה, דרכה נחשפה לשפה אפלה, אירונית ופרובוקטיבית. תהליך העבודה מתועד בסצנות רבות של מחקר תנועתי בסטודיו, גיבוש הקונספט עם המוסיקאים וחיפוש אחר מקורות השראה. אך דווקא אל מול ההוויה הזו, שהיא במובנים רבים שגרתו של כל רקדן-יוצר, בולטים הצלילים, התנועות והדימויים שחורגים מן הפלמנקו המוכר: "אני אוהבת להתרגש ולגלות דברים כשאני רוקדת", נשמע קולה של מולינה על רקע פנייה המחייכות לאחר ביצוע של קטע תנועתי אינטנסיבי, "הרעננות והפליאה מגיעות רק כשקורה משהו בפעם הראשונה, כשאת מגלה משהו חדש".

במקביל מוצגים קטעים מתוך אירועי ה-"אימפולסו" שקיימה מולינה ברחבי העולם, מרביתם בחללים לא שגרתיים ובתוך "סביבות" שעוצבו במיוחד, כמו משטח אבנים, "יער" של מקלות וקיר עם צילומי וידאו של פרצופים אנושיים. כל אירוע שונה לגמרי מבחינה חזותית ומוסיקלית, ונדמה כי מטרתו לברוא יקום ארעי של תנועה חד-פעמית, כפי שמסבירה מולינה: "המילה 'אימפולסו' משקפת את הדחף של הגוף לפני שהתנועה עוברת דרך החושים. מכיוון שזה משהו שקורה ברגע (החי), הוא חושף איזו אמת מוחלטת של הרגע הזה". קשה שלא לחשוב בהקשר זה על ה-Events שיצר הכוריאוגרף האמריקאי מרס קאנינגהאם החל מ-1964 (ועד מותו) והורכבו מקטעים קיימים ברפרטואר שעברו חיבור וארגון מחדש, וגם כן הוצבו במרחבים מגוונים (ממוזיאונים ועד תחנות רכבת). המוטיבציה של קאנינגהאם היתה ליצור חוויה של מחול ולא ערב עם קטעי מחול, כשם שהמניע של מולינה הוא להגשים צורה חדשה של אלתור: "זה כמו לפתוח תיבת קסמים שאף אחד לא רוצה או יכול לפתוח".


תפיסתה של מולינה את פרקטיקת האלתור מעניינת, בין השאר, בגלל קביעתה כי זה "משהו שלא באמת עושים בפלמנקו". כמו ג'אז, הפלמנקו דווקא נחשב לאחד מסגנונות המוסיקה והמחול שבהם ממלא האלתור תפקיד מרכזי והוא בבחינת ידע הכרחי לאמן המבצע. יחד עם זאת, יוצרים עכשוויים שמזוהים עם עשייה אוונגרדית יותר נוטים לתפוס גם את האלתור המקובל בפלמנקו כמנגנון שבפועל אינו מאפשר חירות הבעתית מלאה לרקדן, שאומנם רוקד "את עצמו" אך נדרש קודם כל לציית למוסכמות המוסיקליות. התבוננות על שפת התנועה של מולינה, לעומת זאת, אינה משאירה ספק כי גופה ותודעתה - ולא המקצב - הם העיקרון המארגן של האירוע האמנותי: "אני נותנת לעצמי להיות מונחית על-ידי התחושות והאינטואיציות. לפעמים דברים שלא חשבתי עליהם יוצאים החוצה. דברים שהיו נטועים עמוק בפנים".

יחד עם זאת, הסרט מיטיב להדגים עד כמה מולינה מחוברת לשורשי הפלמנקו, כמו מרבית אמני האוונגרד בפלמנקו שנשענים על יסודות המסורת ודווקא באמצעותם מפתחים מבע אישי ופרשנות ייחודית לשפה האמנותית. הדינאמיקה בין שני הכוחות הללו ניכרת בבירור כשמולינה קובעת כי "הפלמנקו הוא לפני הכל קומפאס (מקצב)", או כשהיא מספרת על הפעם הראשונה בה רקדה סולאה (soleá) בגיל 17, וקובעת כי "ההיסטוריה של כל רקדן יכולה להיכתב דרך הסולאה שהוא מבצע". סולאה, אחת מצורות-השיר העתיקות בפלמנקו, נחשבת לריקוד שדורש בשלות ועומק, ולמרות שברור כי מולינה נזכרת באופן שבו ביצעה אותה בצורתה המסורתית, הסרט מציג ברגע הזה דווקא את החזרות שהיא עושה על סולאה בגרסת רוק כבד.


צלילה אל הלא מוכר. צילום: יח"צ

הייחוד שטמון בעשייתה מוצג גם דרך מבטם של האמנים שעובדים עימה, ורגעים אלה מצביעים לא רק על נוכחותו התמידית של המתח בין מסורת לחדשנות בפלמנקו אלא גם על מה שנראה כהערכה אמנותית שפורצת את גבולות הוויכוח העתיק והנצחי הזה. הזמר הותיק פרננדו דה לה מורנה (Fernando de la Morena), למשל, מעיד על כך שהוא מעדיף את "הפלמנקו של פעם בגלל שהיו בו רגעים של משהו נשגב", אך באותה נשימה קובע כי מולינה היא אמנית יוצאת דופן. גם הרקדנית הצוענייה בת ה-72, לה צ'אנה (La Chana), שהוזמנה על-ידי מולינה להשתתף באירוע "אימפולסו", מסבירה למוסיקאים במופע כי "האישה הזאת חוררה את קירות הלב שלי".

המפגש הדורי בין שתי האמניות, שלמעשה מייצגות שני קטבים מובחנים בתוך הפלמנקו, מוצג בסרט ברגישות רבה. עיניה של מולינה מתמלאות בדמעות לנוכח מילות האהבה וההערכה של לה צ'אנה האגדית, וזו האחרונה משתפת את הקהל בהתרגשות שלה מהמעמד, אחרי שנים רבות שלא רקדה. חששותיה של לה צ'אנה מהאלתור המשותף מוצפות על ידה במפורש, אך הרגע שבו השתיים צוללות לתוכו מזקק עד כמה מולינה משמרת - גם בעשייתה פורצת הדרך - את מהות הפלמנקו כאמנות: תקשורת בין גוף, קול וצליל. ובו זמנית, הוא מחדד גם את ייחודה כאמנית שמתמסרת, כדבריה "לקפיצה אל הלא נודע, מבלי שיהיה לנו רעיון מה יקרה אבל עם תשוקה ליצור משהו נפלא".

#פרסום #כתבותנקראות #סרט #דוקאביב #קולנועדוקומנטרי #רוסיומולינה #אימפולסו

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית