- עידית סוסליק
צ(ו)רות של מגדר*
Boys & Girls - כוריאוגרפיה: רועי אסף, ביצוע: אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה
גברים בתחתוני בוקסר ספורטיביים אדומים, נשים בבגדי גוף ורדרדים; גברים יושבים רגועים כ-"חב'רה", נשים תומכות זו בזו במעגל; גברים שרים באדישות ספק-מחויכת על זיכרון של אהובה מפעם, נשים שרות על "The End of the world" שהגיע בשל עזיבתו של הגבר. גברים, נשים; בני אנוש, והתרבות שמתווכת ביניהם.
את "Boy & Girls" יצר רועי אסף לפני מספר שנים כשתי יצירות נפרדות העומדות בפני עצמן, מעין "עולם של גברים" ו-"עולם של נשים", ואולי בעצם - מרחב של גבריות/נשיות. בעבודה הנוכחית, שעלתה בבכורה עם תיאטרון המחול בראונשווייג בגרמניה ב-2014 וזכתה כעת לעיבוד מיוחד עבור אנסמבל בת-שבע, הפכו שני היקומים המובחנים לאחד. בתוכו נעים גברים ונשים עם עצמם, בינם לבין עצמם, ובעיקר - מגופם הפרטי והייחודי אל עבר תפיסה תרבותית של גוף גברי/נשי, ובחזרה.
יקומים נפרדים. צילום: אסקף
הגוף התרבותי מקבל את מרכז הבמה מעט אחרי הפתיחה: הגברים מתחילים לבצע רצף של מחוות ותנוחות שמרביתן מעוררות אסוציאציות למרחבים שמקודדים כגבריים, כמו צבא ומלחמה - הם מצדיעים וסוגרים את כפות הידיים באגרוף, או לחלופין, נעמדים בפוזיציות שנדמות כמכוונות להצגתו לראווה של הגוף הגברי, כמעין פסלים מתקופת יוון הקלאסית או דימויים קנוניים אחרים מעולם האמנות החזותית (כמו "האדם החושב" של אוגוסט רודן). את האסתטיקה הזאת מפרים מדי פעם רגעים שחושפים את המימדים הפחות "ממלכתיים" של הגוף הזה - גירוד בישבן, ענטוז או תנועות בעלות אופי משוחרר, כמעט לא מעובד, שמשקפות את הפיצול בין האינדיבידואל לבין הרצף התנועתי התבניתי. מיד אחר כך מבצעות הנשים קטע משלהן שגם הוא מורכב מאסופה של תנועות שנחשבות לנשיות טיפוסיות ומשוכפלות שוב ושוב בעולם המדיה: יד על הסנטר, תנועה "חתולית" של כפות הידיים, הנעת האגן או פיזור אלגנטי של אפר מסיגריה.
ההתבוננות של אסף היא, במובנים רבים, אנתרופולוגית: הוא מצליח לבודד התנהגויות אנושיות מגולמות בגוף ולשזור אותן לכוריאוגרפיה שמאירה על בני האדם כמין (species) ועל האופן שבו התרבות מכניסה תנועות ומחוות אורגניות, אינטואיטיביות או טבעיות לכדי תבניות מקודדות. כאמור, אסף מציב על הבמה את הסיווגים המוכרים כפי שהם, אך בו זמנית גם מערבל ומשנה אותם, ובדרך זו משחק עם ציפיות הקהל ועם ההתניות המוקדמות שהוא מגיע איתן. הדוגמא הבולטת לכך היא קטע הממבו, שמיד לאחר ביצועו על-ידי הנשים מקבל אינטרפרטציה זהה לחלוטין על-ידי הגברים, שבעצם מפרקת את הקישור האוטומטי של המחוות עם גוף מסוים. יתרה מזאת, הגברים אינם מנסים לשנות את איכות התנועות - היא נותרת חושנית ומינית - וכך מוצפים הרבדים הפרפורמטיביים של ההוויה המגדרית, קרי - האופן שבו א/נשים "מציגים" (מלשון: performing) את המגדר שלהם. וכך גם לגבי הנשים, שברגעים מסוימים במופע מציגות איכויות פיזיות מחוספסות, חומריות ואינטנסיביות יותר.
כוריאוגרפיה אנתרופולוגית
ככלל, המימד המופעי נוכח מאד לכל אורך היצירה: עצם הבחירה בשמה - "Boys & Girls" - מרמז על ראייה ראשונית, כמעט "ילדית", למגדר שאינה לוקחת בחשבון את המורכבויות המגולמות בו, ובעיקר את מנעד האפשרויות המגוון שהוא כולל בתוכו ואת הנזילות ביניהן. מולה מציב אסף תדר רגשי אחר - אירוני והומוריסטי, ביקורתי ומאד מודע לעצמו - שפועם לכל אורך היצירה. הביטוי החזותי המובהק לכך הוא מסך התיאטרון הקטן עם וילונות הקטיפה האדומים שניצב בחלקה האחורי של הבמה, ומהווה פתח כניסה ויציאה במרבית הסצנות. כפועל יוצא מכך, העולם הבימתי הוא בעצם תיאטרון-בתוך-תיאטרון שמאורגן על-ידי פסקול מוסיקלי מקודד-מגדרית מבחינת תכני השירים המושרים על-ידי כל קבוצה ומכיל גם קטעי מוסיקה קברטית או שירים שבסופם נשמעות מילות התודה של הזמר ומחיאות הכפיים של הקהל. יתרה מזאת, החיבור שנוצר בין המוסיקה להתרחשות הבימתית מותיר את הצופה (משלב מסוים) בעמדה מרוחקת מהדימויים המוצגים שאינה מאפשרת את ההישאבות המוחלטת אליהם.
גופים מגויסים. צילום: אסקף
ההרחקה הזאת משמעותית במיוחד אל מול הסצנות שמציפות את הפוליטיות שנוכחת ביצירה, ולא במקרה, מציגה באופן ביקורתי את האופן שבו האתוס הלאומי של החברה הישראלית מגולם בגוף הגברי ה-"נבחר", זה שפיזית מועלה על הנס ברגע בו הרקדנים מניפים אל-על אחד מתוכם, בעוד הגוף הנשי נעדר ומודר. סצנה אחת כזאת מתרחשת כאשר הגברים, במהלך ביצוע סדרת תנוחות מלחמה, מתחילים לספור יחדיו. מה שנראה כפעולה ריטואלית נוספת שמבטאת את משטור היחיד אל תוך הקולקטיב, מוטענת בהדרגה במשמעות היסטורית-לוקאלית שכן סדרת המספרים הופכת לנקודות ציון למלחמות ישראל (48, 56, 67, 73, 82...). הגברים ממשיכים לספור ומגיעים אל מספרי עשרות ומאות האלפים תוך שהם מציגים את גופם ההרואי, אך דווקא לאחר המספר חמישה מיליון הם משתתקים ויוצרים מן השילוב של גופיהם צורה של מגן דוד. כך מחולל הסמל המכונן, על רקע אותו מספר שלא נאמר אך מהדהד בנוכחותו התמידית, את הביטוי האולטימטיבי של הגוף המגויס למען המולדת. אותו גוף נערץ, אגב, הוא גם זה שבאחד מן הרגעים המצמררים ביצירה יכבוש, תרתי משמע, את גופן של הנשים, במהלך סצנה שבה הן יושבות בקדמת הבמה וזרועות ללא פנים ממששות את אזור החזה שלהן, כאילו היו טריטוריה חסרת זהות. האימה, עם זאת, היא משותפת ותתבטא ברגעים ארוכים שבהם הגברים והנשים מבצעים תנוחות משתנות כשפיהם פעור לרווחה, כמו בציורו של אוורד מונק, אך הצעקה אינה נשמעת.
קיצור תולדות האנושות. צילום: אסקף
לצד הביקורת הנוקבת ב-"Boys & Girls" על הירארכיה מגדרית, יש ביצירה גם רגעים של חמלה, שנדמה כי באים לומר משהו על "הרקמה האנושית" העתיקה של ראשית הווייתנו כבני אדם בעולם. אלו ניכרים בדימוי החוזר של שרשרת הנשים או הגברים שבסיום הופכת להטרוגנית, בזחילה האיטית על שש של הגברים והנשים יחדיו כאילו היו להקת חיות, ובסצנה תנועתית מתמשכת שבה נוצר מהלך של פירוק והרכבה, שבמהלכו גופי הגברים והנשים "משלימים" לסירוגין מבנה כוריאוגרפי חסר ויוצרים שלם חזותי בתנועה מתמדת. רגישות אנושית זו מגיעה לשיאה בתמונת הסיום שהיא, בעצם, התחלה: גברים ונשים, בתחתונים ובגדי גוף ורדרדים, רוקדים באיטיות זה עם זה במרחב שהוא מחוץ לזמן, ולמקום, ולתרבות.
* הכותרת היא משחק מילים המתייחס לספרה של ג'ודית באטלר, צרות של מגדר (Gender Trouble) מ-1990.