- עידית סוסליק
תרבות דורשת, ולוקחת, עצמאות
"פרויקט 48 מחול" (סבב שני) - ניהול אמנותי: דנה רוטנברג
במסגרת בת-שבע מאחרת
"פרויקט 48" בניהולה האמנותי של דנה רוטנברג מתקיים זו השנה החמישית ומהווה מעין "מעבדת יצירה" אינטנסיבית שאליה מוכנסים כוריאוגרפים, אנשי מחול ואמנות (אוצרים, דרמטורגים, מנהלים אמנותיים וכדומה) בתפקיד "עין שניה" ורקדנים, שנדרשים ליצור יחד שתי עבודות קצרות בסבבים של כ-24 שעות עבור כל אחת.
ייחודו של הפרויקט טמון בפורמט עצמו: הוא מטמיע במלאכת היצירה עיקרון מארגן של מידיות שמעצם היותו נוגד את המהלך המוכר והמקובל (בדרך כלל) של תהליך עבודה שנפרש על פני זמן, ומאפשר ליוצר מידה לא מבוטלת של מרחב תמרון מנטאלי ורגשי למחשבה ולהתנסות. למעשה, "פרויקט 48" מייצג דחיסה והקצנה של תנאי היצירה שמועצמות גם על-ידי הכנסת מימד של הפתעה: הרכבי הצוותים נקבעים בהגרלה לפני תחילת העבודה ואחריה נחשף גם הנושא שאליו יתבקשו להגיב. בסיום הצגת עבודות הסבב הראשון מתקיימת הגרלה נוספת שמגדירה מחדש את הרכבי הצוותים ומוצג רפרנס אחר לתגובה.
באופן שהוא, במובנים רבים, מתבקש על רקע מלחמת ההישרדות של התרבות והאמנות בארץ, מושא התגובה שנבחר לסבב השני של "פרויקט 48" היה נאום ה-"קאט דה בולשיט" שנשאה שרת התרבות מירי רגב בועידת ישראל לתרבות של עיתון "הארץ", שהתקיימה במרץ 2016 תחת הכותרת "תרבות דורשת עצמאות". חמש העבודות שנוצרו בהשראתו מציגות אופני פנייה שונים ומגוונים לתכניו הרעיוניים והחזותיים, ובכולן אף ניכרת מודעות להיבטים הפרפורמטיביים של האירוע ול-"מופע" של השרה בתפקיד עצמה.
מה שווים רקדנים אם אי אפשר לשלוט בהם - "כוכב השחר" מאת ג'סי זרעית. צילום: אסקף
"כוכב השחר", עבודתם של ג'סי זרעית ויעל ביאגון ציטרון (עין שניה), מזקקת לכדי קומפוזיציה תנועתית את שפת הגוף של השרה, ובמובנים רבים אף יוצרת תרגום גופני לתדר הרגשי העולה מדבריה. המהלך הראשון בעבודה מציג דינאמיקה של שליטה: רקדנית אחת מתווה את אופני התנועה של השניים האחרים במהלך חזרתי של תיקון, ליטוש וחידוד מנחי הגוף, כך שיבטאו במדויק מבע חד וכוחני. במהלך השני רקדן אחר מתקדם בהדרגה כשהבעת פניו מדושנת וחזהו נפוח, והוא מתחיל לבצע מול הקהל מחוות אלימות כמו אגרוף כפוץ, או לחלופין - תנועות פיתוי מזמינות. זהו מפגן ראווה של שיכרון כוח, שלא במקרה מלווה בפסקול שניתן לזהות בו משפטים כמו "my way or no way", לצד שירה שמזכירה באיכויותיה מקהלה צבאית.
קו רעיוני ואסתטי דומה ניכר בעבודתן של אור מרין ויעל ונציה (עין שניה), "Lemon Leader", שנפתחת בהקרנה של קטע הנאום מהסרט "הדיקטטור הגדול". שלוש הרקדניות עומדות עם הגב לקהל ומתחילות להטמיע בגופן את המחוות התיאטרליות שמבצע צ'רלי צ'פלין בתפקיד המנהיג הרודן - זרועות מונפות עם אגרוף וידיים שלובות על החזה - תחילה כרצף כוריאוגרפי משותף ואחר כך כפנייה אישית של כל אחת לקהל. בהמשך מבצעות השלוש קטע פרפורמטיבי שמבוסס על צירופי המשפטים "I am your leader. Let me lead you. Follow your leader", שתחילה נאמרים בצורה הגיונית, חיננית ומשלהבת, אך בהדרגה הופכים לג'יבריש מצלולי שמתוכו נשאבות הבנות אל תוך תנועה רפטטיבית שמסחררת אותן בתוך עצמן.
עבודתם של גלעד ירושלמי ואיתי מאוטנר (עין שניה), "מירי.ירימ", מציפה בצורה תיאטרלית את מגוון "מופעי השרה" ואת אופני הפענוח שלהם בעיני הציבור. שתי רקדניות פותחות את העבודה בקטע תנועתי שבו הן יוצרות הכלאה של גוף אחד, וממנו הן מתפצלות לשתי דמויות מובחנות - האחת אסופה וממלכתית, והשנייה תזזיתית ומתפזרת לכל עבר. כל אחת מבצעת מחוות מוגזמות שנדמה כי תכליתן לתת תוקף לעצמה תוך מחיקת האחרת, ובמקביל נשמעים ברצף סופרלטיבים ניגודיים כמו "כלבה, כוחנית, אלימה, חכמה, סוחפת, סכסכנית, בהמה, יפה, אקטיביסטית, צבועה, אמיצה, מנהיגה, וולגרית...". הסיום מציג תפנית קומית, כשהשתיים מגלות כי הן למעשה אותה אישה, והן פוצחות בריקוד פיוס אידיאלי כדי להתאחד מחדש.
ביד רמה ובזרוע נטויה - "ציון כהן" מאת אלה רוטשילד. צילום: אסקף
"ציון כהן", עבודתן של אלה רוטשילד וליאור אביצור (עין שניה), לוקחת נקודת מוצא לא שגרתית כמבט על השרה רגב - זו של המאבטח שלה, שפניו חמורי הסבר ועמידתו הכוחנית מבליחים מדי פעם אל תוך הפריים שתיעד את הנאום. פסקול העבודה מדמה את הלך מחשבותיו וברצף דמוי זרם תודעה הוא מציף פנטזיות על זמן איכות עם השרה, שכולל פעילויות מופרכות (יותר או פחות) שבהן שזורים סמלי המדינה - ירושלים, מגן דוד וההמנון. אל מול האופי ההומוריסטי של הטקסט מבטאת הקומפוזיציה התנועתית תדר רגשי אחר, ובעיקר יחסים שונים בין המאבטח למושא הערצתו: בחלל המופע נעה פירמידה אנושית שבתחתיתה ניצבים שלושה רקדנים, מעין הכפלה של "גיבור" העבודה, ומעליהם רקדנית שלופתת את שערם ומניעה אותם מעלה ומטה, ללא הפסקה.
ולתפארת מדינת ישראל - "אחלק שלל" מאת אלעד שכטר. צילום: אסקף
דמותה של השרה המורמת מעם מהדהדת גם בעבודתם של אלעד שכטר ונטע ויינר (עין שניה), "אחלק שלל", שמציפה אווירה של אלימות תוך הפקעה של סמלים מהקשרם. חמישה רקדנים לבושים בכחול ולבן מבצעים רצף של קומפוזיציות מפוסלות ומודעות לעצמן, שמורכבות ממנחי גוף כוחניים ואגרסיביים לצד תנועות מיניות פרובוקטיביות. המהלך הכוריאוגרפי שמתפתח ממשיך להעצים את המתח בין הניגודים כשאל תוך האינטראקציה הגופנית המסמלת התבהמות מבליחים גם צעדים אייקוניים של ריקודי העם שמסמלים אחדות ואת תחושת ה-"ביחד". בסיום יוצא המבנה הקבוצתי בתופים ובמחולות, תרתי משמע, וההילולה המוגזמת נדמית לתרגום התנועתי המדויק ביותר למטבע הלשון האייקוני של השרה - "כפיים!".