למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

ביקורת גבולות


דרכון טוב, דרכון רע - חוויה גבולית - הלנה ולדמן (גרמניה)

במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס, סוזן דלל

האם הדרכון שלנו משול לכלי קומפוזיציוני שקובע את אפשרויות התנועה והכוריאוגרפיה שלנו במרחב הלוקאלי והגלובאלי? שאלה זו עומדת במרכז היצירה "דרכון טוב, דרכון רע - חוויה גבולית" של הכוריאוגרפית הלנה ולדמן, אשר עוסקת באחד הנושאים הבוערים בפוליטיקה הלאומית והבינלאומית כדי להציף את האופן בו גבולות קונקרטיים בין מדינות מוטמעים בתוכנו כעיקרון מחשבתי שמבסס ראייה דיכוטומית של העולם שמבחינה בין "אנחנו" ל-"הם", "אני" מול "אחר".

ולדמן יוצרת מעין "שטח הפקר" בימתי שמאוכלס בשמונה פרפורמרים ובעשרים ניצבים פעילים נוספים שתנועתם מתאפשרת או נחסמת על-ידי אמצעים מוכרים בחוויית המעבר בין גבולות: דרכונים, קו מסומן על רצפה ומערכת כריזה. הקו הרעיוני המנחה של היצירה מציב את המחול כאנלוגיה לעולם: שתי קבוצות הפרפורמרים - רקדנים ואקרובטים - "מדברים" שפות שונות, דבר שניכר בבירור ברגע בו נציג מכל קבוצה מדגים לקהל פרשנות תנועתית שונה לחלוטין לאלמנטים בעלי אותו שם. לדוגמא, "סיבוב" אקרובטי מבוצע (בין היתר) כגלגול אופקי על הרצפה בעוד שבמחול העכשווי הגוף שומר על מצב אנכי, כשם ש-"קפיצה" במחול העכשווי לרוב משמרת את המנח הטבעי של הגוף בו הראש למעלה, בעוד שבאקרובטיקה היא יכולה להיות מבוצעת גם כשהגוף "עומד" במהופך על הידיים. בהמשך מתפתחת האינטראקציה בין שתי הקבוצות לעימות של ממש, כשכל קבוצה מגנה באופן פיזי על מרחב הפעולה שלה על-ידי ניסיונות חוזרים ונשנים להדוף את חברי הקבוצה האחרת שמאיימים "לפלוש" מהקרקע או מהאוויר.


פסלי מלחמה. צילום: Wonge Bermann

המתח בין לאומים ותרבויות מובנה גם אל תוך מרכיביה הנוספים של היצירה. לאורך המופע מופעלת מערכת כריזה שקוראת לתשומת הלב לשלושה רעיונות מכוננים בתולדותיהן של אומות: חוקה, אמונה ומלחמה. את המושגים הללו מלוות תמונות מוקפאות שיוצרים הפרפורמרים בהשראת יצירות אמנות אייקוניות, דוגמת סצנת ההורדה מהצלב של ישו ודימוי הפייטה והקומפוזיציה של הדמויות בציור "ה-3 במאי 1808" של פרנסיסקו גויה מ-1814, אשר תיעד את הוצאתם להורג של 400 ממגני העיר מדריד על-ידי כיתות יורים צרפתיות. דימויים אלה מייצגים במובנים רבים נרטיבים שמלווים את ההיסטוריה של התרבות המערבית ובבסיסם עוסקים במאבקי זהות (לאומית או אחרת) ושליטה על מרחב. בנוסף, בולט השימוש בקטעים מוסיקליים שמשרישים תחושה של פטרונות ו/או הגמוניה מערבית, דוגמת "הפראיים" מתוך אופרת הבלט "Les Indes Galantes" של פייר רמו מ-1735, שמשקף את ההיקסמות האירופית באותה תקופה מכל מדינה שנתפסה "אקזוטית" (קרי, רחוקה גיאוגרפית או שונה תרבותית). שיר נוסף שמלווה את היצירה, הן בגרסאות אינסטרומנטאליות והן בביצועו המוכר, הוא "We Are the World" שהוקלט בשנות השמונים כיוזמת צדקה עבור נפגעי הבצורת באתיופיה. אלא שהשיר, שמבטא אחדות וסולידריות עולמית, נושא עימו מטען אירוני ביצירתה של ולדמן על רקע המתח בין האנשים והגופים במרחב שבעיקר משקף הדרה וניכור.


הדרכון כמשל

השפה המילולית הינה מרכיב מרכזי בעבודתה של ולדמן ומשמשת כאמצעי שטומן בחובו את הפוטנציאל לשמש כמנגנון שמייצר הירארכיות וגבולות או חותר תחתם. בפתיחת המופע הכריזה מפרטת אמירות שהתשובה עליהן - כן או לא - ממקמת את המשתתפים בצד מסוים של הבמה לפי חלוקה שנקבעה מראש. אלה כוללות, בין היתר, את "אני תושב המדינה", "ברשותי שני פספורטים" ו-"יש לי כרטיס אשראי". דווקא על רקע ההאחדה של כל המשתתפים בלבוש שחור, המעברים מצד לצד - בהתאם למצבם של האנשים ביחס לנאמר - יוצרים קומפוזיציה תנועתית שמשקפת כוריאוגרפיה חברתית-לאומית, במובן זה שניתן להבין ממיעוט או ריבוי של נוכחים בצד מסוים משהו רחב ועמוק יותר לגבי מידת הפריבילגיות וחופש התנועה שלהם במדינה בה הם חיים ולהסיק מכך על מעמדם (תושבים, מהגרים, פליטים וכדומה). בסיום היצירה, זהותם האזרחית של המשתתפים נעשית ברורה יותר אל מול אמירות ישירות ונוקבות יותר כמו "סורבתי כניסה למדינות באירופה" או "חייבת להיות שליטה על אנשים שמעוניינים להיכנס למדינה שלי".

טקסט נוסף שמלווה את היצירה הוא "No to Spectacle", מניפסט שכתבה הרקדנית והכוריאוגרפית איבון ריינר ב-1965 והפך לאג'נדה האמנותית של יוצרי המחול הפוסט-מודרני הרדיקלי של שנות השישים, שפעלו לשלילת הריקודיות והספקטקולאריות של המחול. אלא שלצד ציטוטים מהמניפסט המובאים כלשונם ומשמשים את הרקדנים כדי להביע מחאה כלפי ה-"טריקים" שמבצעים האקרובטים, האקרובטים מוסיפים מאפיינים וקריטריונים משל עצמם שהם קוראים לשלול - באופן אירוני, הבולט ביניהם הוא "לא לגימיקים". יחד עם זאת, מה שעולה בבירור לאורך היצירה הוא ההפקעה של המילה "No" ממשמעותה המקורית במניפסט: שכן בעוד שריינר קראה לשלילת הקריטריונים והסיווגים המחייבים שעד אז הגבילו את המחול - דהיינו, הגדירו לו גבול אמנותי-אסתטי - הרקדנים משתמשים במילה "לא" כאמצעי לחסום את תנועתו של האחר, הלכה למעשה.


מגבול לקהילה. צילום: Wonge Bermann

בסיום, עם זאת, ולדמן דווקא בוחרת להציע אלטרנטיבה שבבסיסה האמונה ביכולתו של הגוף לפעול נגד הסדר הקיים: הניצבים מתחילים להתנגד בהדרגה לאופן בו הם מופעלים על-ידי הפרפורמרים משתי הקבוצות, ובתגובה לאמירה האחרונה של הכריזה - "אני מאמין שיום אחד לא יהיה צורך בגבולות בין מדינות" - הם שוברים את החלוקה הבינארית של החלל ומתמקמים יחד במרכז, והופכים מגבול אנושי לקהילה.

#פרסום #מופעמחול #סוזןדלל #תלאביבדאנס #הלנהוולדמן #כתבותנקראות

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית