למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

דימויים חושיים, גופים חושניים


גן התענוגות הארציים - להקת המחול מארי שווינאר

במסגרת עונת המחול של בית האופרה תל אביב

יחסי גומלין בין מחול לציור מלווים את שתי האמנויות מראשיתן: ציורים על קירות וכדים הינם עדות לקיומו של ריקוד בתקופות קדומות, וציורי הריקוד והרקדניות של אמנים כמו דגה ומאטיס מציגים את חווייתו הרגשית והגופנית של האדם המחולל והריקוד כעולם. במחול, לא מעט יוצרים עכשוויים שואבים השראה מיצירות אמנות ומקיימים דיאלוג תוכני וסגנוני עם הדימויים המוצגים בהן. במקרים מסוימים יוצר העיבוד למחול אפקט של תמונה שמתעוררת לחיים בזכות הגשמת פוטנציאל התנועה שמגולם בכל יצירה חזותית/פלסטית, ולעיתים מאפייני השפה התנועתית והבימתית ביצירה נתונה אף מבנים הרחבה של הנרטיבים והדימויים בתמונה כחלק מהדיון שמקיים היוצר עם החברה בה נוצר הציור ועם יחסה לגוף, יופי, מגדר וכדומה.


מהחזותי אל המחולי. צילום: Nicolas Ruel

"גן התענוגות הארציים" של הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר נוצרה בהשראת הטריפטיכון של הצייר ההולנדי הרונימוס בוש הנושא את אותו שם ומתוארך לשנים 1503-1504. יצירתו של בוש מבוססת על תימות דתיות-נוצריות ומציגה את סיפור בריאת העולם בשלושה חלקים (משמאל לימין): גן העדן, עולם התענוגות הארצי והגיהינום. כאשר דלתות הטריפטיכון סגורות ניתן לראות ציור של הארץ משוקעת במים בתוך כדור שקוף, ואת אלוהים משקיף עליה מלמעלה. בהתאמה בנתה שווינאר את יצירתה כשלוש מערכות רצופות שמתהוות על רקע עבודת וידאו מורכבת המציגה הקרנה של החלק המסוים בטריפטיכון שאליו מתייחסת כל מערכה, לצד פרטים ספציפיים מתוך הציור שמוקרנים על גבי מסכים מעוגלים קטנים הממוקמים בצידי המסך המרכזי.

בוש השתייך לזרם הרנסאנס ההולנדי המוקדם ו-"גן התענוגות הארציים", כמו רבות מיצירותיו הידועות, מתאפיין בדחיסות של פרטים ובדימויים פנטסטיים שניתן לראות בהם בשורה לאמנות הסוריאליסטית. המראות בציורו של בוש מהפנטים ומבעיתים בו זמנית: גן התענוגות מציג דמויות כלאיים שחציין אדם וחציין דג או ציפור, מזרקות שעשויות מחלקי עלים וצמחים, ופירות ייחודיים שמאכלסים בתוכם אנשים; ובגיהינום ניתן לראות דמויות של מפלצות, ערימות של גופות שרועות ואיברים מבותרים שבהם נעוצות סכינים. מעניין לראות, כי בחלק של גן העדן אווירת הטוהר והקדושה מופרת הן על-ידי חיות שטורפות אחרות והן על-ידי מבטו של אדם בחווה אשר פוענח על-ידי חוקרים רבים כמרמז על החטא הקדמון. את המכלול הזה הפכה שווינאר להתרחשות בימתית חושית ולכוריאוגרפיה חושנית: גן התענוגות שלה כולל רגעים של תנועה חייתית ופראית של רקדנים עירומים המתמסרים לתשוקות הגוף וכמיהות הנפש, ובגיהינום מתחולל כאוס בימתי שבמסגרתו חפצים וגופים נעים ונזרקים לכל עבר, מלווים בצרחות ונהמות של הרקדנים.


תמונה שמתעוררת לחיים - "גן התענוגות הארציים" של מארי שווינאר

למעשה, טיפולה של שווינאר בציור מהווה תרגום מדיומאלי, כשההעברה של החזותי אל המחולי משקפת בו זמנית שימור וגם שינוי, שחזור וגם פיתוח, ואלו ניכרים באופי הדימויים, איכויות התנועה, ארגון הקומפוזיציה והאווירה הרגשית של הסצנה המתוארת. בפתיחת היצירה, למשל, מוקרן פרט מתוך החלק של גן התענוגות - ציפור אוכלת דובדבן מכף רגלו של אדם - אשר מקבל אינטרפרטציה בימתית באמצעות רקדנית שמתמקמת בתנוחת הגוף המדויקת מהציור ורקדן נוסף שתנועותיו מדמות את פעולת הניקור של הציפור. טיפול דומה עולה גם בהקשר לפרטים אחרים: דימוי של אישה שרוכנת לפנים ומישבנה מבצבץ פרח מובא לבמה באמצעות המנח הגופני המוצג בציור וכף ידו של רקדן אחר שמוכנסת בין רגלי הרקדנית היא זו שיוצרת את מראה הפרח.

כחלק מהדיאלוג המוקפד עם יצירתו של בוש מבצעת שווינאר גם מהלך פרשני שמטמיע בדימויים משמעות אחרת. בולטת בהקשר זה הפרקטיקה של היפוך מגדרי ביחס לציור, קרי - שינוי הדמות בסצנה מסוימת מגבר לאישה או להיפך. במערכה השלישית של גן העדן מחוללת גישה זו שינוי משמעותי, שכן שווינאר בחרה להציב רקדנית היכן שבציור יושב אדם ורקדן היכן שעומדת חוה ולמקם רקדנית גם בתפקיד אלוהים. כתוצאה מכך, ובניגוד לציור - דווקא הגבר הוא זה שהופך לאובייקט התבוננות של אישה, ואישה היא זו שמייצגת את הכוח העליון. יתרה מזאת, בחירתה של שווינאר למקם רקדנים נוספים בדיוק באותן תנוחות של אדם וחוה יוצרת הכפלה והעצמה של הרגע המתואר - החיבור בין אדם לחוה תחת יד האלוהים - אך הסצנה בו זמנית גם מופקעת מההקשר הדתי הבלעדי שלה והופכת לרגע אוניברסלי כמעט של אינטראקציה בין אנשים וגופים.


לשכתב מחדש את הנרטיב. צילום: J.M. Gourreau

שווניאר מציעה, אם כן, קריאה מחודשת של הציור והנרטיב בתוכו שמגיעה לשיאה בסיום היצירה. בהתאם לסימבוליקה הנוצרית נהוג "לקרוא" את הטריפטיכון של בוש משמאל לימין כך ששלושת החלקים מובנים כהשתלשלות האירועים שנוצרה מתוך החטא הקדמון. כלומר, החלק המרכזי - גן התענוגות - הוא נושא היצירה ושני צדדיו הם מעין "סיבה ותוצאה": גן העדן הוא נקודת המוצא של פני הדברים והגיהינום מייצג את ההשלכות לסירובם של בני האנוש ללכת בדרכי האלוהים. על אף שלא ניתן לנתק את יצירתו של בוש לחלוטין מהקונטקסט הנוצרי, אצל שווינאר נוצר (גם) נרטיב אחר בשל שינוי סדר החלקים: העולם הארצי הוא נקודת הפתיחה, אחריו מגיע הגיהינום ובסיום גן העדן. כלומר, ההתחלה היא דווקא הגוף - החושי, החושני, החווה והמיני - והוא רע וגם טוב, גם גיהינום וגם גן עדן. וכמו בחלקו הסגור של הטריפטיכון, על הגוף הזה, שהוא עולם ומלואו, מביטות כל העת - בהשתאות, בבעתה ואולי בעצם בקבלה - עיניו של אלוהים.

#כתבותנקראות #פרסום #מארישווינאר #הרונימוסבוש #גןהתענוגותהארציים #ביתהאופרהתלאביב #מופעמחול

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית