אדם בתוך עצמו*
על עבודות מתוך תגובה ב' + תגובה ג'
במסגרת פסטיבל אינטימדאנס 2017 - "תגובה הולמת"
פסטיבל אינטימדאנס התקיים השנה תחת הכותרת "תגובה הולמת" ועסק בצורך להגיב אל מול המציאות המשתנה, הוויה שבמרכזה עומד "הדחף הגולמי, הרגש הלא מעובד, שבפעימה עמומה מאלץ את האמן לנקוט עמדה. העיקר לפעול. איזושהי פעולה" (מתוך התכנייה). ואכן, העבודות שהוצגו בתכניות השונות של הפסטיבל יצרו יחד רצף של תגובות דינאמיות שביטאו מימדים מגוונים של התגובה כפעולה וכהוויה, ואת האופן בו היא נחווית בגוף ובנפש, מול העולם וכדיאלוג עם האמנות עצמה, בראי ההיסטוריה וביחס ל-"כאן ועכשיו".
"TeaTime", עבודתו של שניר נקר, מביאה את תימת התגובה דרך הצגת ההתמודדות עם אתגרי הזיקנה והמגבלות שזו מציבה על שגרת היומיום. זהו דיוקן תנועתי מסוגנן שמועבר מנקודת מבטו של הגוף שנבגד על-ידי עצמו, מבחינה זו שההתרחשות הגופנית הינה הגדלה והקצנה טרגי-קומית של מצבי גוף בסיסיים ופעולות פשוטות: עווית בשריר אחד הופך להתפרצות בלתי נשלטת של כל הגפיים לכיוונים שונים ללא סנכרון; חולצה או שקית הופכות למבוך שהגוף נאבד בתוכו בניסיון למצוא בו את מקומו או את מבוקשו; וכמיהה אל חפץ רחוק הופכת למפגן אקרובטי של גלישה מהכסא לרצפה רק כדי לא לשנות תנוחה. בסיום מזוקק הקושי הקיומי הזה אל הדימוי הפיוטי של שקית התה - זו שלרוב מסמלת רגע מיוחל של הפוגה, אך מתגלה בעבודה כשרשרת שקיות בלתי נגמרת שהופכת את שעת התה לעוד משימה שהגוף נדרש לגייס את עצמו כדי לצלוח אותה.
קרבות היומיום של הגוף. "TeaTime" מאת שניר נקר. צילום: חיים יפים
עבודתה של לי מאיר, "כישלונות 3, 6 ו-12" (מתוך הסדרה "14 כישלונות פונקציונאליים") מציגה את היוצרת בשלוש פאזות של פעולה שיוצרות רצף מתמשך של סיבה, תוצאה וחוויה: בראשונה מנסה מאיר לגרום לעשרות חישוקים להסתובב בו זמנית, ונכשלת; בשנייה היא חוזרת שוב ושוב על משפט העוסק בכישלונות - של העצמי, של האחר, ושל האחר שאינו נפרד מהעצמי; ובשלישית היא מנסה לעורר תגובה בצופים ולחולל שינוי בחלל, ובמובנים רבים גם כן נכשלת. מדובר, אם כן, בדינאמיקה מעגלית של כישלונות, ותגובות לכישלונות שמקעקעות תחושה של כישלון, אשר מתקיימת על הציר שבין הפיזי, הרגשי והתודעתי. הבחירה הדרמטורגית לפצל את הפאזות, כך שהקהל חווה אותן כהבלחות קצרות אליהן הוא יוצא ונכנס, הולך וחוזר, מעצימה את התהודה הרגשית של העבודה משום שנוצרת תחושה של זמן נצחי, ובעיקר - הוויה של כישלון תמידי.
בעבודתה של ענת ועדיה, "אם אין אני", מוכנס הקהל למרחב הגוף כהוויה פיזית ותודעתית: ארבעה גופים מחוללים את ה-"היות" (being) בצורה המחוספסת והאינסטינקטיבית ביותר שלו, ופשוט מגיבים - כל אחד לעצמו, לשותפיו הנוכחים בחלל וגם לצופים המתבוננים עליהם. לאורך העבודה מבוצעת ההתרחשות התנועתית בתדר פיזי ורגשי גבוה שממשיך להתעצם בעקביות, בהדרגה מוסרים גם הבגדים העליונים, ובהמשך נחשפות התגובות האורגניות והלא מעובדות של הגוף מתוך הפעולה - צעקות, צחוקים, אנחות וכדומה. דווקא על רקע קולות אלה מתחדדת תשומת הלב להיעדר המילים, ונדמה כי סערת הרגשות והתנועות שהצופה חוזה בה היא למעשה תגובה לאירוע קריטי, מכונן, שאינו נראה או נשמע, אך צורב את עצמו לתוך הבשר החי ומטלטל את הנפש שבתוכו.
גופים מדברים את עצמם. "אם אין אני" מאת ענת ועדיה. צילום: חיים יפים
אותו כוח חיצוני מחולל דווקא נוכח בצורה מפורשת ב-"DU PO LA", עבודתם של רז גלוזמן וענת אסודי, אשר עוסקת בהשלכות של המצב לאומי על הווייתו הקיומית של הפרט. המציאות הישראלית המבעבעת, אותה מסביר גלוזמן באמצעות דימוי של סיסמוגרף עולה ויורד ("מלחמה... הסכם... מלחמה...."), זולגת לתוך גופו ותודעתו ויוצרת שיבוש של חווייתו את העולם: "עם הזמן, אני יודע שכל מה שאני רואה, שומע ומרגיש מתרחש בתוך הראש שלי, אבל זה הכי אמיתי שיש". כתוצאה מכך נוצר מחול שדים של תנועות מתפרצות ולא רצוניות, שמלווה במוסיקה אשר מתעוותת בהדרגה ובתאורה שצבעה משתנה לאדום מדמם, והוא מסתיים בתמונה מכמירת הלב של גלוזמן, שממלמל בעוד גופו דחוק אל הקיר ופניו מעוכים אל תוך הרצפה: "אין בן אדם חזק יותר ממני. אני כל יכול".
מדינה/גוף בעומס יתר. "DU PO LA" מאת רז גלוזמן וענת אסודי. צילום: חיים יפים
גם עבודתו של ניר וידן, "תמונות בתערוכה", מציגה את האופן בו חודר העולם שבחוץ - ובאופן ספציפי, דימויי המדיה - אל הגוף הפרטי ומטביע בו את חותמו. וידן מגדיר את עבודתו כ-"מחקר על סוף העולם", ולכל אורכה מלווים אותה אימאג'ים בלתי פוסקים של מלחמות ואסונות, צלילי סירנות של אמבולנס, קולות קריינות של דיווחי חדשות, ובעיקר - רגע ההתנקשות בשגריר רוסיה במהלך ביקור בגלריית אמנות בטורקיה. מתוך המפגש של התמונות השטוחות עם הגוף הקונקרטי והנוכח של וידן, מקבלים הדימויים עומק, עוצמה ותוכן רגשי: קריסתו האיטית של הגוף אל תוך עצמו והנשימות הבלתי פוסקות שנותרות בסיום כמו צעקה אילמת לא רק הופכות את הייצוג לממשות אלא גם מציפות שאלות על הנטל הכבד שמותירים דימויי האלימות וההרס בהווייתנו הגופנית והרגשית.
* הכותרת לקוחה משירו של שלום חנוך