2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

השושנה מבעד לסכין*


"לה צ'אנה: מלכת הפלמנקו". בימוי: Lucija Stojevic (ספרד / איסלנד / ארצות הברית, 2016)

במסגרת פסטיבל דוקאביב

"זה כמו מבוך. כשאת בתוך עצמך, בפנים, ומרגישה את הרגשות הכי חזקים, את הכמיהות הכי אינטימיות... זה עולם של אור וצבע. ואני חיה. אני עושה מה שאני רוצה ואני אמיצה", מסבירה הרקדנית "לה צ'אנה" בעיניים רושפות אש איך זה מרגיש להיות "בתוך הריקוד". את הקלוז-אפ של המצלמה על הפנים חרושות הקמטים מפרים לסירוגין צילומים מתוך הופעה של רקדנית צעירה, ומתוך המפגש בין הקול הצרוד לריקוד הפראי מתהווה דואט פיוטי בין קולנוע למחול, שבמובנים רבים מבטא את מהות הפלמנקו: חיבור עמוק בין קול, צליל ותנועה שחושף רגש מזוקק.

הסרט "לה צ'אנה: מלכת הפלמנקו" מביא את סיפורה של הרקדנית בת השבעים אשר חוזרת לבמה להופעה אחרונה לאחר שלושים שנות פרישה מהריקוד. כמו אמני פלמנקו רבים, נולדה גם לה צ'אנה - ובשמה מלידה, אנטוניה סנטיאגו אמאדור - לחמולה צוענית שכללה גם בני משפחה עם זיקה לאמנות. דודה, הזמר והגיטריסט הידוע El Chano, היה זה שעודד אותה לרקוד ואף העניק לה את ההזדמנויות הראשונות להתנסות בכך במפגשים משפחתיים. את שם הבמה שלה, La Chana, ירשה במובנים רבים ממנו, אך הכינוי טמן בחובו גם הבטחה למעמד שתזכה בו בחייה: משמעותה של המילה "chanela" בשפת הצוענים (caló) היא "מישהי שיודעת הרבה". ואכן, בכמה רגעים בסרט נחשפת ברגישות ההתבוננות של הדור הצעיר על לה צ'אנה כעל מנטורית אמנותית: "הצעדים שלך מאד עכשוויים למרות שעשית אותם בעבר", אומרת לה בהתרגשות הרקדנית קארימה אמאייה (Karime Amaya).


להעביר את התורה לדורות הבאים. צילום: Noon Films

נסיקתה המטאורית של לה צ'אנה נפרשת מתחילת הסרט מתוך הזיכרונות שהיא מעלה אל מול המצלמה, שלתוכם נשזרים צילומים של גזירי עיתונים בכל השפות וקטעי ארכיון מצולמים מהופעות ותוכניות דוקומנטריות בהן השתתפה. אלו מראים כיצד ביססה את עצמה ככוכבת של עולם הפלמנקו בספרד ומחוצה לה - היא הופיעה מול אושיות תרבות ואמנות כמו סלבדור דאלי ופיטר סלרס, שאף הזמין אותה ואת להקתה לצלם סרט באיטליה ב-1967. עם ההצלחה באה גם רווחה כלכלית: "היו לה תכשיטים בתקופה שלאישה צוענייה לא היו כאלה", מספר רקדן העל אנטוניו קנאלס, שהיה תלמידה של לה צ'אנה.

אך תקופת הזוהר נסדקת בהדרגה מתוך משפטים שמבליחים אל תוך סיפורי ההצלחה ומרמזים על הטלטלה שהתרחשה בחייה הפרטיים של לה צ'אנה, הרחק מאור הזרקורים. הרקדנית, כך מתברר, היתה קורבן לאלימות נפשית ופיזית מידי בעלה, ובסופו של דבר אף הוכרחה על ידו לפרוש לחלוטין מהריקוד: "הוא גדע לי את הכנפיים", היא מספרת, "אין סיבה לגנוב את הנשמה למישהי שרק רוצה לרקוד". כך מוצאת את עצמה לה צ'אנה נקרעת בעל כורחה מהדבר שהיה עבורה לא רק אמנות אלא דרך חיים, ובעיקר כלי הישרדות של הנפש: "זה היה המקום היחיד בו הרגשתי קצת חופשיה, הייתי אדון לעצמי".


מסע דוקומנטרי מרתק - מהאישי אל התרבותי, ובחזרה

לצד ערכו כדוקומנט ביוגרפי, הסרט מצליח להציף דרך הפריזמה האישית גם מימדים חברתיים ותרבותיים רחבים יותר הקשורים בהיסטוריה של הצוענים בספרד ובתולדות הפלמנקו. אמירתה של לה צ'אנה, כי "היה רק חוק אחד לאישה - תשתקי ותצייתי" מיטיבה לתאר את מאפייני הקהילה הצוענית כחברה פטריארכלית שמתנהלת לפי מוסכמות נוקשות של הירארכיה מגדרית שלא רק ממקמת את הנשים בחלל הבית ואת הגברים במרחב הציבורי אלא גם מגדירה קודים של התנהגות מקובלת/ראויה - מוחצנת וסמכותית אצל גברים, צנועה ומאופקת אצל נשים.

מעניינת עוד יותר היא סוגיית "הבעלות התרבותית" על האמנות שנחשפת באופן שמתאר אנטוניו קנאלס את לה צ'אנה כ-"מלכה הצוענייה של הפלמנקו, היחידה שעוד נותרה לנו". לאורך תולדות הפלמנקו, ולמעשה עד היום, נטתה זהותה התרבותית של האמנות להיות מפוענחת בעיני המתבונן: הצוענים מזהים את עצמם כיוצריו ומעצביו הבלעדיים של הז'אנר בעוד האנדלוסים תופסים את המקום, אנדלוסיה, ובמיוחד את המורשת המוסיקלית והמחולית הבין-תרבותית שהשתרשה בה על פני מאות שנים, כגורם המשמעותי בהתפתחותו של סגנון הפלמנקו (ראוי להדגיש, כי האמת - אם אכן אפשר לדבר על אחת מוחלטת כזאת - נמצאת לפי המחקר האקדמי בין שתי גישות קוטביות אלה).


אגדה בחייה. צילום: Noon Films

לאחר שנים ללא ריקוד ניסתה לה צ'אנה לחזור לבמה בגיל 38, ואחריו שוב הפסיקה. החוויה היתה שונה ונטולת אבק של כוכבים - היא היתה חלק מלהקה ולא רקדנית ראשית, וכבר לא זכתה לראות את הפרסומים להופעות תחת הכותרת "לה צ'אנה מציגה...". הכנותיה למופע שמתועדות בסרט הן בבחינת ניסיון אחרון; מסע לבמה שהוא בבחינת סגירת מעגל שמגלמת בתוכה משמעות עמוקה יותר. טקס הטרנספורמציה שמתבצע לעיני המצלמה, שבמסגרתו לובשת לה צ'אנה בגדי חג, מתאפרת ומתקשטת בעגילים ובמסרקיות רק כדי להתיישב על כיסא ולרקוע עם נעלי הפלמנקו, ממחיש את כמה מדובר במסע של חזרה לעצמה - "כשרקדתי, זה היה האור שלי, המקום בו הרגשתי חיה. הרגשתי שמחה כשרקדתי, כי נולדתי לרקוד."

* הכותרת היא פרפראזה מטפורית על שם אסופת השירים של פדריקו גרסיה לורקה, שושנה וסכין (הוצאת עקד, 1969)

#פרסום #כתבותנקראות #פלמנקו #דוקאביב #קולנועדוקומנטרי

175 צפיות