"אקזיט" - יצירות מאת יוצאי בת-שבע

במסגרת אירועי "קו רוחב" - בת-שבע מארחת. ניהול אמנותי: הלל קוגן

במסגרת האירוע השנתי של "בת-שבע מארחת" הוצגה השנה תכנית מגוונת שכוללת עבודות של יוצרים צעירים ועכשוויים מתחומי המחול והפרפורמנס, ובמסגרתה גם הערב "אקזיט" שהוקדש לעבודות של יוצאי להקת בת-שבע שהפכו ליוצרים פעילים בזכות עצמה. הערב כלל חמש עבודות שהוצגו ברצף של הבלחות מחול קצרות; נדמה כי חלקן מהוות הצהרת כוונות או הנחת תשתית ליצירה רחבה יותר, ואחרות - מהלך רעיוני ותנועתי שלם.

עבודתו של מתן דסקל "♥=q" היא היחידה שאינה מציגה ריקוד ובכל זאת עוסקת בתנועה, או למעשה, בתנועה שמגולמת בגוף באופן אורגני-פיזיולוגי ומקבלת ביטוי בערוצים שונים, כמו הדופק והקול. ארבעת חברי האנסמבל המוסיקלי (שני זמרים, נגנית צ'לו ונגן סינטיסייזר) מחוברים למכשיר שנקרא pulse sensor שמתרגם את מהירות ליבם לאותות של ארבע נורות לד בצבעים. הקומפוזיציה המוסיקלית שהלחין דסקל מבוצעת על-ידם כפרפורמנס חי שבמסגרתו כל אחד מנגן או שר בתגובה לקצב הפעימות שהוא רואה באחת מנורות הלד. המהלך מתחיל בשירת טקסט (אותו כתבה בובי ג'ין סמית', רקדנית בת-שבע) ובהדרגה עובר הפשטה מוסיקלית ומפורק לצלילים בודדים ולהבהרות אקראיות, שבמסגרתה נוצרים יחסים חדשים בין צליל לקול, כמו ברגע בו הסינטיסייזר מחקה את האיכות הטונאלית של שני הקולות האנושיים. בסיום מתגבשים האלמנטים מחדש לכדי הטקסט השלם שפתח את היצירה.

לנגן את הלמות הגוף. "♥=q" - מתן דסקל. צילום: רוני ביטון

ריקוד הסולו של עדי סלנט, "And so it is…", מבוצע לצלילי שירו של דאמיין רייס בתוך ספוט תאורה, מה שמעצים את התחושה כי סלנט מכניסה את הקהל למרחב שלה, תרתי משמע. בסולו אין מהלך נרטיבי או תנועתי מוגדר, ואף לא נבנים בהכרח יחסי התאמה בין המוסיקה לתנועה. למעשה, נראה כי מדובר בניסיון לחשוף את הקהל לאופן שבו הפרשנות האישית של הרקדנית-יוצרת לשיר/לטקסט מתגבש ממקום רגשי-אינטואיטיבי ולאו דווקא ממקום של שיקולים כוריאוגרפיים או דרמטורגיים כלשהם. וכך, למשך מספר דקות, סלנט מביאה את עצמה: כל תנועה ממוצה עד למלוא הפוטנציאל שלה, והגוף הנוכח נותן הצצה לנפש.

עבודתה של בשמת נוסן, "מחשבות קרות מוקלטות", מבקשת "לגלות איך הרצון להיות נאהבת משנה את דמות האהוב עצמו" דרך התנועה והגוף (מתוך התכנייה). היחסים בין שני הרקדנים, בשמת נוסן וצחי כהן, נבנים כבר בפעולה הראשונה: נוסן מרימה את זרועה למעלה, וכהן עוקב אחריה במבטו עד שהיא יורדת. המשך המהלך דווקא מציב את השניים כשתי ישויות נפרדות שנעות במסלולים מובחנים - כהן עומד כשזרועותיו פרוסות באוויר בעוד נוסן מנופפת בזרועותיה כמו ציפור שמנסה להתרומם, ולאחר מכן כל אחד מהם רץ או מתגלגל לכיוון אחר של הבמה. המפגש המחודש בין השניים מתרחש ברגע מפתיע בו מניחה נוסן כרית גדולה על אזור ראשה, וכהן נצמד אליה ומניח עליה את ראשו. מתוך הדימוי העדין הזה של אינטימיות מתפתחת דווקא אינטראקציה בעלת איכויות אחרות - נוסן מתחילה להכות את כהן, ולאחר מכן כהן מגלגל אותה על הרצפה - כך שהתחושה המתקבלת היא שהמפגש בין שני הגופים במרחב אינו מסמל בהכרח רגע של איחוד.

"Nothing to Something" מאת ובביצוע גיא שומרוני ויניב אברהם הוא דואט אינטנסיבי ופיזי אשר מציג דינאמיקה של "תן וקח" גופני בין שני הפרפורמרים - לפרקים האחד נע בזמן שהאחר נמצא בתנוחה סטטית ולפרקים הם נעים יחד בצורה מסונכרנת, שבו זמנית משמרת את האינדיבידואליות של כל אחד מהם והפרשנות שלו לרצף התנועתי. העבודה נפתחת בהתקדמות מרתקת של השניים אל מרכז החלל: אברהם צועד בהליכה זקופה ואיטית מאד ותחתיו זוחל שומרוני שגופו מתפתל לכיוונים ולזוויות שונות, והחיבור של השניים יחד יוצר איזה דימוי ראשוני, בראשיתי, של אדם וחיה. ככל שהעבודה מתפתחת מוטענת התנועה העכשווית גם באלמנטים שניתן לזהות בהם מקור סגנוני ותרבותי מוגדר יותר: צעדים מריקודי עם או תנועות ידיים שניתן כמעט להגדירן כ-"ענבליות" (בהשאלה מלהקת ענבל), שאיכויותיהן אף מתחדדות אל מול צלילי השירה המוקלטים של "שלישיית ערבה" שמבליחים אל תוך הפסקול האלקטרוני. המהלך הזה מתעצם לכדי אקסטזה תנועתית שהיא בו-זמנית נקודת התחלה וסיום - מפגש שממזג בין אז ועכשיו, מורשת ועכשוויות.

גופים על התפר שבין היומיום לפרפורמנס של היומיום. "רוב היום אני בחוץ" - יוסי ברג ועודד גרף. צילום: Thomas Ammerpohl

"רוב היום אני בחוץ" של יוסי ברג ועודד גרף הוא דואט שממקם את הגוף הגברי בין היומיומי לתיאטרלי ויוצר פורטרט מזוקק של יחסים. השפה של ברג וגרף היא קולאג'ית באיכויותיה ומבנה מתח מתמיד בין דרמטי לקומי: היא משלבת תנועה ריקודית מסגנונות כמו טנגו ומחול עכשווי לבין מחוות שמייצגות רפרטואר גופני טיפוסי (שלא לומר סטריאוטיפי) של קטגוריות ותפיסות חברתיות - גבריות, אינטימיות, מוביל, מובל וכדומה. בתוך כך, ניתן לזהות ציטוטים מוכרים מהתרבות הפופולארית שממלאים תפקיד בעיצוב תפיסות ודימויים אלה, כמו תנועה מייצגת של ג'ון טרבולטה מהסרט "ספרות זולה". האלמנטים השונים מופקעים מהקשרם המוכר ומחוברים בצורה חדשה ומפתיעה: שני הרקדנים מבצעים, למשל, אינטראקציה גופנית אינטנסיבית, כמעט אלימה, על רקע טנגו רומנטי של קרלוס גרדל, אך מציגים בסיום רגע עדין של ריקוד זוגות אינטימי דווקא בשקט מוחלט. נראה, אם כן, כי אצל יוסי ברג ועודד גרף המפתח התנועתי והרעיוני הוא מודעות - להיסטוריה של הגוף, להבניות התרבותיות שמוטבעות בו ולציפיות של הקהל. הם מציגים בפני הצופה את מה שהוא רגיל לראות ובו זמנית מאתגרים אותו עם תמונה מורכבת יותר, שהיא פחות שלמה וחד-ממדית. קווי האורך והרוחב של הגוף, כך מסתבר, לעולם אינם ניטראלים כפי שאולי נדמה.

#כתבותנקראות #פרסום #בתשבעמארחת #אקזיט #קורוחב