"מולטי" - ענת כ"ץ וארז מעין

בסצנת הסיום של "מולטי" מגיעות ארבע הפרפורמריות למצב של תשישות פיזית ומנטלית: בניסיון נואש למלא אחר ההוראות שנקראות לעברן בקצב מסחרר על-ידי תוכנת המחשב, הן נופלות וקמות לסירוגין, מתנגשות זו בזו בדרך להחלפת מקומות, מתעטשות או מייללות ללא הפסקה, ומשתדלות תוך כדי לבצע סיבובי פירואט מדויקים. הסיטואציה הכאוטית הזאת יוצרת אפקט שהוא משעשע אך גם מטריד, שכן דווקא ההעצמה והקצנה של ההתרחשות מצליחות לזקק מצב קיומי שרובנו חווים על בסיס יומיומי: התחושה שאנחנו מתרוצצים כמו עכברי מעבדה שעוברים ממשימה למשימה וממקום למקום, מנסים בכל הכוח לבצע הכל ובצורה מצוינת, אך רוב הזמן כורעים תחת הנטל, שלא לומר - נכשלים.

מחול הכישלון. צילום: דן בן ארי

"מולטי", עבודתם של ענת כ"ץ וארז מעין, היא תולדה של החיים המודרניים שדורשים מהאדם לפתח מיומנויות של מולטיטסקינג (בעברית: מִקְבּוּל), והיא מציפה את המתח בין התניה תרבותית זו לבין חוסר היכולת שלה להתממש בפועל: היצירה נשענת על מחקרים משדות הביולוגיה, הפסיכולוגיה ההתנהגותית והנוירופסיכולוגיה אשר שוללים את יכולתו של האדם לבצע משימות רבות בו זמנית. מסקנות אלו מודגמות לצופה באופן מוחשי על-ידי מה שניתן להגדיר ככוריאוגרפיה של כישלון, ומקבלות חיזוק על-ידי טקסטים מדעיים ואוטוביוגרפיים שחושפים את תחושת התסכול מאי-ההצלחה וגם מציפים את הנרטיב החברתי הבלתי מעורער (במיוחד בהיבט של חוויית האימהות שהיא מולטיטסקית במובן העמוק ביותר) שמשריש ערכים של התעלות מעל הקשיים והצלחה בכל מחיר.

כיצירה מבוססת-מחקר, "מולטי" ממוקמת על התפר שבין מופע לניסוי מדעי ונסמכת על פרקטיקות ודפוסים של פרפורמטיביות שמייחדים כל אחד מההקשרים. במהלך כניסת הקהל עוברות הרקדניות ומבקשות מצופים שנבחרו באקראי לשתף את חווייתם האישית בהקשר לכורך היומיומי לבצע מספר פעולות במקביל. התשובות נרשמות על לוחות מחיקים ומשמשות מאוחר יותר כחומר טקסטואלי באחת המשימות. בהמשך מעביר ארז מעין הרצאה מקדימה שמציגה את מסקנות המחקרים שעליהם מתבסס המופע - חוסר היכולת הגורפת של המוח לפצל את עצמו כדי להצליח לבצע יותר משתי פעולות בו זמנית. במסגרת זו הוא מדגיש, כי החוקרים מצאו שמונוטסקינג (ביצוע של פעולה אחת) מסב אושר והפקת תוצרים טובים יותר, בעוד שכל ניסיון לבצע משימות רבות נידון לכישלון ולאומללות.

פורמט הניסוי הוא העיקרון המארגן של המופע מבחינה אסתטית וכוריאוגרפית. כפועל יוצא מכך, היצירה גם מעוצבת כמעבדה: היא מלווה בהקרנות ובהוראות שמע שמפרטות את ההנחיות לכל אחד משבעה מחזורי הניסוי, הפרפורמריות מסווגות במערכת הממוחשבת דרך שמן אך גם באמצעות קידוד-צבע (color-coding), ובחלק מהקטעים אף מוצגים על המסך קטעים מטקסטים מחקריים, דיאגרמות והדמיות של המוח האנושי והשינויים הפיזיים שמתחוללים בו בגלל הניסיון לבצע משימות רבות באותו הזמן.

הצורך להיות מולטי-טאלנט בעולם של מולטי-טסקינג

בהתאמה, המהלך הכוריאוגרפי מתבסס על התפתחות הדרגתית ועל העלאת רמת הקושי והמורכבות שנדרשות מהפרפורמריות. מחזור המשימות הראשון, למשל, מציג בפני הקהל את המצב האפשרי והאופטימלי של המונוטסקינג דרך ביצוע של פעולה מורכבת יחידה - תנועה וטקסט ידועים מראש שנלמדו כיחידה אחת. במסגרתו מבצעות הפרפורמריות קטע תנועתי תוך כדי דקלום טקסט שהוא בחלקו אישי ובחלקו מדעי-עובדתי. בהתאמה, הקומפוזיציה משלבת בין תנועות ריקוד למחוות ופעולות יומיומיות, ואף מבנה יחסים משתנים בין תנועה לטקסט - ניגוד, התאמה או אילוסטרציה - שלעיתים גם מדגישים את הפרפורמטיביות של המילה או הסיטואציה: כאשר הפרפורמריות מתארות את התפצלות המוח בגלל הצורך לבצע שתי משימות, למשל, הן מפרקות את המבנה האחיד בו נעו עד לאותו רגע לשניים, וכשהן מזכירות את פעולת האכילה, הן משמיעות יחד קול מודגש של כרסום עוגייה.

בהמשך הופכות הדרישות לקשות יותר עד בלתי אפשריות: מחזור המשימות השלישי, למשל, מבקש מהפרפורמריות לבצע בו זמנית טקסט ידוע מראש, תנועה מועתקת ממודל ביד שמאל, תנועה ידועה מראש ביד ימין, והתמסרות בכדור עם הרגליים. במחזורים הבאים מצורפות לרשימת הפעולות משימות יצירתיות נוספות, כמו תרגום לעברית של שיר באנגלית שנבחר על-ידי צופה מהקהל לפני המופע, או הדמיה חיה של משחק הזיכרון לילדים "סיימון", שבמסגרתה נדרשת אחת הרקדניות לזכור את סדר הבזקי התאורה הצבעונית שמוקרנים על הבמה ולרוץ לפיהם מפינה לפינה. כמו ההצלחה במשימה הראשונה, כך מקבל גם הכישלון ביטוי כוריאוגרפי: התנועות המדויקות הופכות למרושלות, הקצב הדינאמי הופך לאיטי והטקסט הרהוט הופך למגומגם.

היישום של גישה מחקרית במחול קיבל ביטוי בעבודות שנוצרו כבר בסוף שנות התשעים ושיקפו את הפנייה למימדים אנטומיים, פיזיולוגיים וביולוגיים של הגוף הרוקד כאמצעי לחקירת היבטים עמוקים של טבעו ומעמדו של הגוף האנושי (בכלל). דוגמא מובהקת לכך היא מופע-ההרצאה של קסבייה לה רוי משנת 2000, "Product of Circumstances", שבמסגרתו מתייחס הרקדן-כוריאוגרף לגופו שלו דרך שני שדות שיח ופרקטיקה - המדע והמחול. לה רוי מופיע בעבודתו בו זמנית כרקדן וכמדען, ויוצר מהלך של פירוק הגוף השלם - שכל-כך מזוהה עם הריקוד כאמנות - דרך ההסתכלות המיקרוסקופית-חקרנית של המדע. באופן דומה, הפרפורמריות ב-"מולטי" הן רקדניות וגם משתתפות בניסוי (subjects), וכפילות זו טומנת בחובה סתירה עקרונית: מכיוון שההדגמה המדעית מכוונת להוכיח שביצוע של ריבוי פעולות במקביל נידון לכישלון, הרי שהרקדניות מוצבות במצב שאינו מאפשר להן להגשים את איכויות המחול שנתפסות (בראייה מסורתית) כנורמטיביות: וירטואוזיות, ליטוש, מיומנות, או בפשטות - שלמות.

המופע כמעבדה, הקהל כנבחן בניסוי. צילום: מור-אור גל

לא רק הפרפורמריות מוכנסות למעבדה של כ"ץ ומעין; גם הצופה מוצב כמשתתף בניסוי. הוא עוקב אחר המופע מעמדה מסורתית של קהל, אך בהדרגה הופך גם למוקד ההתבוננות של עצמו, במובן זה שהקשב שלו נדרש להתחלק בין מה שהפרפורמריות מצליחות לבצע למה שהוא מצליח לקלוט. עמדה זו הופכת למופרשת וגלויה במחזור המשימות החמישי, שבו הוראות המערכת הממוחשבת מזמינות את הקהל לנסות לספור את מעברי הכדור בין הפרפורמריות, ובו זמנית לעקוב אחר הטקסט המדובר והמוקרן. גם מולטיטסקינג זה נידון, מן הסתם, לכישלון (ולראייה, התגובה של המערכת הממוחשבת: "הצלחתם? יופי! אך האם שמתם לב גם לגורילה?").

"מולטי" מציבה בפני הצופה כרוניקה ידועה מראש להתהוותו ככישלון - כאדם, בן/בת זוג, הורה ואיש/אשת מקצוע - אך מאשרת שהבעיה אינה בו אלא בחיים עצמם. במובן זה, יש בה ערך מוסף של חוויה כמעט קתרטית. היא מציעה מרחב בטוח שבו הביצוע הכושל (מעין "mis-performance") זוכה למיצוי אמנותי מקסימלי וכך הופך לחומר הגלם היחיד שמאפשר ליצירה להצליח. זוהי שעה של פורקן ליוצרים, למבצעות ולקהל, שבמהלכה הכל מתפרק ומתמוסס, אך השמיים לא נופלים; אנחנו צוחקים ומזדהים, ובמובנים רבים, אפילו יוצאים מחוזקים.

#מופעמחול #כתבותנקראות #פרפורמנס #פרסום #ענתכץארזמעין #תמונע