למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

איך משחקים שבץ-נא במחול


פרויקט 48 מחול (ערב ראשון) - ניהול אמנותי: דנה רוטנברג

במסגרת פסטיבל צוללן למחול עכשווי

מה קורה למחול כאשר מחברים אותו לעקרונות של משחק? כיצד המפגש בין שתי זירות הפעולה הללו משפיע, ואף מעצב מחדש, את תהליכי היצירה הכוריאוגרפיים? "פרויקט 48 מחול", מעין משחק שבץ-נא שבמסגרתו קוביות האותיות מוחלפות בתפזורת של יוצרים, תנועות וטקסט שמתגבשים יחד לכדי עבודה שלמה, מציע תשובה מעניינת לשאלות אלה.

"פרויקט 48 מחול", בניהולה האמנותי של דנה רוטנברג, מתקיים זו השנה הרביעית והינו שיתוף פעולה בין כוריאוגרפים, יוצרים מתחום המחול ומדיסציפלינות אחרות, ורקדנים. חוקי המשחק פשוטים: תחילה נערכת הגרלה אשר קובעת את הרכב צוותי העבודה - כוריאוגרף, יוצר המשמש "עין שנייה" ורקדנים (כולל כמות וחלוקה מגדרית) - ולאחר מכן נחשף הנושא שאליו יגיבו הצוותים. קבוצות העבודה נכנסות אל הסטודיו למשך כמעט 24 רצופות שבסיומן מוצגות העבודות שנוצרו בפני קהל. לאחר הסבב הראשון מתקיימת הגרלה נוספת שמערבלת את הרכבי הכוחות היצירתיים, וגם מגדירה נושא אחר, והיוצרים נכנסים לסשן נוסף בסטודיו, גם כן של כ-24 שעות, שבסיומו מוצג ערב עבודות חדש.

קונספט ייחודי זה מנתק את תהליכי היצירה ממהלך מובנה ומתוכנן מראש ומטמיע בו ערכים אחרים, כמו מידיות, אקראיות, נזילות וכדומה. כבר בסוף שנות החמישים ולאורך שנות השישים החל הכוריאוגרף האמריקאי, מרס קאנינגהאם, להתנסות בעבודה בצורה דומה. בהשפעת המלחין ג'ון קייג', קאנינגהאם חקר את השפעות המקריות והשרירותיות על תהליך היצירה המחולי, ולכן יצר כוריאוגרפיות מוגדרות, אך הותיר את מרכיביהן - ארגון החלקים, רצף הפראזות התנועתיות, מספר כניסות ויציאות, תלבושות ומוסיקה - כנתונים לשינוי, ולרוב קבע אותם בצורה אקראית, כמו הטלת מטבע. למעשה, קאנינגהאם תפס מקריות ככלי יצירה המאפשר לכוריאוגרף להשתחרר מהרגלים ולגלות אינספור דרכים לשילוב בין מרכיבים, שלא בהכרח היו עולות במוחו בתהליך מתוכנן ושכלתני.

למרות ההתרחקות מתהליכי יצירה מסורתיים, כמו אלו המקובלים בבלט ואפילו במחול המודרני, דווקא הנושא שנבחר - מורשתו ועשייתו של ברוך אגדתי - מיקד את צוותי העבודה בעוגן רעיוני מוגדר, והפנה אותם אל הנקודה הספציפית של המחול בראשית היישוב היהודי בשנות העשרים. בסרטון בו צפו כרפרנס (ואף הוקרן לקהל לפני תחילת העבודות בערב הראשון), מוצגת עשייתו של אגדתי, אבי ריקוד ההורה, ויוצר שמצא דרך ייחודית לשלב בין הנוף הגיאוגרפי והתרבותי הלוקאלי לגישה אקספרסיבית ואוונגרדית לתנועה ולדימוי שהביא מאירופה. אופני התגובה של משתתפי הפרויקט לחיבור בין מסורת לחדשנות קיבלו ביטוי תכני וצורני, וחלקם אף נגעו במשמעויות התרבותיות העמוקות של הדימויים שהציג אגדתי, ובאופן בו הם משקפים אידיאולוגיה ו/או אתוס לאומיים שעדיין נוכחים בחברה הישראלית של ימינו.


העבר כעוגן בתוך הווה של עשיית-בזק. צילום: אסקף אברהם

כמעט בכל העבודות ניתן לראות התייחסות ישירה למנחי גוף, תנועות והדימוי החזותי הכולל שעולה מתוך התיעוד שנותר ליצירותיו של אגדתי: ב-"אגדת עוז" של דורון רז ורפאל בלולו לבושים שלושת הפרפורמרים במכנס שחור וחולצה גברית לבנה, ובכך "מעוררים לחיים" את תמונותיו האייקוניות של אגדתי מהעבודה "עורה גלילית". ב-"לוקר" של נדר רוסנו ואורי לנקינסקי ניתן לראות שילוב של אלמנטים מתוך "סל התנועות" שמזוהה עם ריקודי העם הישראליים - רקיעות רגליים, סיבובים והמנח המייצג של רקדנית היושבת על כתפו של רקדן - אך אלו מבוצעים בהפשטה או האטה מסוימת וללא המוסיקה המייצגת, וכך יוצרים פירוק של הדימוי המוכר.

נקודת המוצא ב-"זהו המקור" של מאי זרחי ורן בראון היא גם כן התמונות המפורסמות של אגדתי: פוזיציות הפתיחה של ארבעת הפרפורמרים משעתקות את התנוחות, אך גם מפתחות אותן לתנועה עכשווית באיכויותיה. באופן כללי, נדמה כי ההתרחשות כולה "כלואה" בין עבר להווה, שכן גם המוסיקה הארצישראלית אינה מושמעת בצורתה הטיפוסית אלא עוברת דיסטורשן מסוים אשר יוצר אפקט של תקליט שנתקע על צירו. יתרה מזאת, נראה שהקומפוזיציה של זרחי ובראון בנויה לפי עיקרון חזותי ספציפי מתוך סרטון הרפרנס: מכיוון שלא נותר תיעוד מוסרט של ריקודי אגדתי, העריכה יצר הדמיה של ריקוד שלם מתמונות סטילס שמוקרנות זו אחר זו, וכך נראה ברגעים מסוימים גם הרצף הכוריאוגרפי שמבצעים הרקדנים.

מטענים תרבותיים עלו גם כן בחלק מהעבודות: ב-"קלסתרון" של אילית מרום ורות גווילי נוצר מתח מעניין בין יחיד לקולקטיב, כאשר המוסיקה החלושה של השיר "מים בששון" מלווה דווקא מהלך שבו כל אחד משלושת הרקדנים חולק עם הקהל תחושה/חוויה אישית של נוכחותו ברגע ההווה. הטקסטים שהם אומרים חוזרים על צירופים כמו "אני מרגיש" או "אני רואה", וכך מנכיחים מבט סובייקטיבי מאד, אשר במובנים רבים חותר תחת תפיסת ה-"אנחנו" שעולה מן השיר ומזוהה באופן כללי עם ריקודי העם והאתוס של היישוב.

המורכבת ביותר מבין העבודות בהקשר זה היא "מי אתה חושב שאתה" של הלל קוגן ואופיר דגן, אשר מציעה מבט ביקורתי על מורשת אגדתי, ובמובנים רבים מציבה אותה כדוגמא לניכוס אמנותי ותרבותי של האחר. נראה כי נקודת ההתייחסות הספציפית לסרטון היא אזכור משיכתו של אגדתי ל-"אקזוטיקה" של הערבים והדרוזים בארץ, והתרשמותו מחיבורם לאדמה. אך קוגן ודגן בוחרים לבצע היפוך קומי של יחסי הכוחות בין היוצר למושא ההתבוננות שלו דרך הצבתה של סחר דאמוני, רקדנית ויוצרת עכשווית ממוצא ערבי, כמעין "משגיחת כשרות ערבית": היא מתקנת את האופן שבו שלושת חבריה מדברים ערבית, ואחר כך מנחה אותם ברזי הריקוד הערבי ה-"אותנטי". את הרקדנית מעין חורש, למשל, היא מלמדת כיצד ליצור תנועה מעגלית של הזרועות והאגן, אבל גם מפצירה בה: "תשמרי על המסגרת ותהיי יפה!".


מבט ביקורתי על ה-"אחר האקזוטי" בארץ ישראל - בעבר ובהווה. צילום: אסקף אברהם

ההוראות של דאמוני מתייחסות במפורש למבטו של אגדתי על "האחר האקזוטי" ובקונטקסט של העבודה חושפות עד כמה טיפולו בחומרים השריש סטריאוטיפים שרווחים עד היום: "תחשוב אדמה, אדמה, אדמה, אתה אוהב את האדמה!". הביקורת של קוגן ודגן אינה עוצרת שם אלא מציגה את החיבור של הגוף הישראלי עם התנועה הערבית כלא פחות מהגעה אל הארץ (המגדרית) המובטחת, כפי שעולה מהאופן בו מתאר הרקדן גלעד ירושלמי (הומוסקסואל מוצהר) את גילוי הגבריות דרך הריקוד: "מין תחושה של גבר... גבר מהאדמה שהוא לא אמא-אדמה אלא אבא-אדמה... מאד פשוט, בלי גינונים, בלי מניירות. פתאום אני סוס אצילי".

דנה רוטנברג מגדירה את "פרויקט 48 מחול" כבליינד-ספיד-דייט מחולי, וזהו ככל הנראה תיאור מדויק למפגש בזק ארעי של מספר יוצרים שמוליד יצירה. מעבר לכך, יש באירוע את אותה חדווה יצירתית שרווחה בהתנסויות של קולקטיבים כמו ה-Grand Union או ה-Judson Dance Theater שפעלו בשנות השישים והשבעים, ומצאו דרכים מקוריות להטמיע את האג'נדה האנטי-ממסדית של התקופה גם במעשה האמנות. למעשה, נראה כי המוטיבציה של "פרויקט 48 מחול" מתכתבת עם זו של יוצרי המחול הפוסט-מודרני (שרבים מהם הוכשרו בסטודיו של קאנינגהאם) במובן של התמקדות בתהליך ולא בתוצר הסופי, ועשייה שמונחית על-ידי גישה משימתית שלא בהכרח מצייתת לסטנדרטים ויזואליים (כמו בז'אנרים אחרים של מחול) אלא לחוקי המשחק שנקבעו.

#מופעמחול #דנהרוטנברג #פרויקט48 #פרסום #כתבותנקראות

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית