למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • ד"ר עידית סוסליק

על גגות תל-אביב, אל תהומות הנפש


הכי נמוך בתל אביב - דרור ליברמן

רגע לפני שהוא נעלם על גג בניין בנווה שאנן, מספר דרור ליברמן כי בבחירתו למקום זה הוא מבקש לפזר מטבעות זהב "שיהיו עשויים ממני, מהנפש שלי, מהבשר שלי". וכך, במשך כשעה של שיטוט מאורגן בדרום תל אביב מעניק ליברמן את עצמו במתנה: דרך פעולות גופו שנשזרות בנופי הרחוב לומדים הצופים על חייו של מי שהגיע לתחתית, על פינותיה הפחות זוהרות של העיר ללא הפסקה, ובמובנים רבים - גם על עצמם.

"הכי נמוך בתל אביב" הוא סיור פרפורמטיבי המבוצע באזור התחנה המרכזית הישנה ומדרחוב נווה שאנן, ומשחזר את מופע הרחוב "ספיידרמן", אותו הציג ליברמן מדי יום באלכסנדר פלאץ (ברלין) באוגוסט 2013. זהו מיצג תלוי-מקום המקיים דיאלוג פעיל ומודע עם מאפייני המרחב וההיסטוריה של המקום בו הוא מתרחש, ומציף גם את הדיכוטומיה בין מה שליברמן מגדיר "תל-אביב של מעלה ותל-אביב של מטה".


תהליך הפיכתו של ליברמן לספיידרמן מתבצע אל מול הקהל. ככל שמתווספים לגופו תלבושות ואביזרים ופניו נצבעים באיפור אדום, כך מקולפות שכבות נפשו ונחשפים פרטים אוטוביוגרפיים מחייו. בהדרגה מתגלה סיפורו של הילד שחלם מגיל צעיר להיות לוחם קומנדו ונכשל בגיבוש לשייטת ולשלד"ג ולאגוז, ושל הרקדן הצעיר ומלא החלומות שנסע לברלין כי הוזמן (או למעשה, הבין שהוזמן) להשתתף בעבודת מחול, אך גילה שבעצם לא הבטיחו לו כלום ושהפרויקט הצליח מאד - רק בלעדיו. לאחר שחזר לארץ הבין ש-"אחרי סדרה כזאת של כישלונות, החלטתי שאם אני לא יכול להיות לוחם אני חייב במינימום להפוך לגיבור-על".

ספיידרמן הוא הבחירה הטבעית לליברמן בגלל מיומנויותיו האקרובטיות, ובראשן היכולת להפר את כוח הכבידה: הוא מטפס על קירות הבתים המתקלפים, מתגלגל על המדרכות המטונפות ואפילו קופץ לתוך פחי הזבל השכונתיים. אך נדמה כי ליברמן גם מסגל לעצמו גינונים של גיבור על: הוא מציץ אל תוך פתחי הבתים ולא מהסס ללטף את ראשו של ילד קטן. לעיתים מחזירים לו חיוך ולעיתים הדלתות נטרקות בפניו.


מנצח את הגרביטציה ונוגע בשמיים. צילום: שאול אנגלר

הוירטואוזיות הפיזית היא המסגרת הצורנית של המופע, והעולם התודעתי הוא התוכן וגם המוטיבציה לפעולה האמנותית: ליברמן מסביר, כי שחזור המופע הוא ניסיון לחזור אל מצב רגשי של מי שמוכן לגעת בקצה כי כבר אין לו מה להפסיד. במובן זה, הפיזי והנפשי לחלוטין מזינים זה את זה: ברגע אחד מספר ליברמן כיצד היה מתקרב לצופים בברלין מעבר לקרבה המקובלת, מתמקם למרגלותיהם ומסתכל עליהם מלמטה, מושיט קערה וממתין לקבל כסף. את הפעולה הוא מדגים מתוך אותו שילוב של ייאוש ונחרצות שחווה אז, וזה עובד: הצופים המשתתפים בסיור פותחים ארנקים, ואפילו בעל חנות נעליים ישנות במדרחוב אינו נשאר אדיש, נכנס אל תוך החנות וחוזר ממנה עם כמה שקלים.

למעשה, במרבית הרגעים במיצג מתוזמן החיבור בין הביוגרפיה האישית למרחב בצורה כל-כך מדויקת, כך שההימצאות במקום הכי נמוך מבחינה נפשית מתמזגת עם הנוכחות הפיזית במקום שאכן נתפס כזה. "בברלין הכל היה אדום", מספר ליברמן, ונשכב על המדרכה מתחת לשלט אדום מנצנץ של חנות סקס. וכך גם לגבי יחסיו עם זוגתו בברלין: "אני בחיים לא אשכח את הלילות ליד הנהר", הוא אומר ומגשש בשלולית של מים, אולי מי ביוב על הכביש, "זה נגמר מסריח", הוא מספר, וענן כבד של ריח שתן עובר באוויר.


גוף, מקום, פעולה ותודעה מתמזגים זה בזה. צילום: ארז יעקב

לצד הסיפור האישי נחשפת גם הביוגרפיה של המרחב מתוך האינטראקציה של ליברמן עם התושבים - אנשים קשיי יום, מהגרים, זרים ופליטים. ניכר כי ספיידרמן הוא דמות מוכרת באזור, והאנשים מגיבים אליו בהתאם: "יאללה ספיידרמן, תראה לנו משהו!" או "בוא ספיידרמן, נצלם אותך!", צועקים לו בעלי קיוסקים או רוכבי אופניים שמאטים כדי להתבונן בו. אלה שחוזים בו בפעם הראשונה, עוקבים - ספק בעניין וספק בחשדנות - אחר מפגן האקרובטיקה שניתן כך סתם באמצע היום, חינם אין כסף, ומתעדים בטלפונים הסלולריים רגעים של קסם שנדמה כי הבליחו כמעט בטעות למציאות האפרורית. ויש גם רגעים שמבהירים עד כמה "מופעי" השגרה השוטפת רחוקים מעולמם הפנטסטי של גיבורי העל: ניידת משטרה שמסיירת במקום מבחינה בליברמן שעומד על גג בניין, ועוצרת לברר האם הכל כשורה או שמדובר באירוע בעייתי.

ההבדלים בין מציאות למופע ובין שתי "מדינות" תל-אביב נוכחים, אם כן, בכל רגע נתון: הם ניכרים בפער בין עליבות המדרחוב לפאר המנצנץ של מגדל הנהלת בנק הפועלים שמשקיף עליו בהתנשאות ממרום גובהו; הם צפים ועולים מתוך המתח בין הנרטיבים הסותרים של המקום - זה שמסופר בסיורי המורשת שמתקיימים באזור ומתרפקים על עברה הקסום של נווה שאנן, וזה שנחשף בסיור הפרפורמטיבי של ליברמן, שמציג את עליבות ה-"כאן ועכשיו" של המדרחוב בלי פילטרים. חוויה דיסוננטית זו משפיעה גם על הצופים עצמם, ובמידה רבה מעמתת אותם עם עמדתם המיוחסת בתוך הסיור כאנשי תל-אביב של מעלה - משכילים ובעלי אמצעים, או לפחות מספיק אמצעים כדי לצרוך תרבות, בניגוד לתושבי המקום.

אך הירארכיות אלו מקבלות מדי פעם גם תפנית מעניינת כשהסיור מגיע לסיומו (סוף שאינו מוכרז אלא פשוט קורה). ספיידרמן נעלם על גג אחד הבניינים ומותיר את הקהל תוהה, ובעיקר תועה, שכן ללא הליווי של גיבור העל, חוזר המדרחוב להיות מרחב קצת מרתיע. דווקא אז, ולשבריר של שנייה, נוצר היפוך פוליטי של יחסי הכוחות, ואותם זרים ומהגרים שגרים במקום הכי נמוך, מרגישים פתאום בנוח ובבית: "הוא יחזור משם", אומר אחד מהם בחיוך, "אני יודע!".

(הטקסט מבוסס על סיורים שהתקיימו בדצמבר 2015 ובאוגוסט 2016)

#פרסום #דרורליברמן #הכינמוךבתלאביב #כתבותנקראות #פרפורמנס

0 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית