למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

תנועה של שזירה וחיבור

גירלנדה - יצירות מאת: נועה אשכול (בעיבוד מור בשן), טליה בק, נועה צוק ואהד פישוף, נאוה ופרנקל, ונדב צלנר

אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה


גירלנדה, הערב החדש שמציג אנסמבל בת-שבע - הלהקה הצעירה, שוזר יחד עבודות מאת שישה יוצרים שמזוהים עם סגנון כוריאוגרפי מובחן מאד אשר ממנו נגזרת גם גישה מסוימת לגוף ולתנועה. העיקרון המארגן של הערב, כך נדמה, כוון ליצור מסגרת שתאחד לעולמות יצירתיים שונים כל כך באמצעות מרכיבי המופע - חלל ריק ומופשט, תלבושות פונקציונליות ומונוכרומטיות (שחור או לבן) פרט להבלחות של חולצה או מכנס צבעוניות, ותאורה נקייה יחסית - וכך לאפשר לשפות התנועתיות המגוונות, ולאיכות הגופנית שנובעת מהן, להפוך למוקד החוויה הבימתית.


עבודתה של נאוה פרנקל, Hold Me, היא כוריאוגרפיה של פירוק וחיבור הגוף וההתרחשות הפרפורמטיבית. בפתיחה מתיישבת רקדנית על כתפיו של רקדן והשניים מוציאים לפועל ריקוד של גוף כלאיים: היא מבצעת את תנועת הזרועות, והוא את צעדי הרגליים. דימוי זה חושף את המפתח הדרמטורגי של העבודה שמבוסס על הזרה של פעולות פשוטות, פרימה של לכידות חזותית, וחשיפה של המנגנון המופעי. לדוגמא, שתי רקדניות מנסות לפרוץ בריצה את החומה האנושית שיוצרת הלהקה אך נבלמות על ידי צעקת הקבוצה. לאחר שהן מצליחות, אחת קופצת למעלה ולמטה מתוך המבנה תוך כדי בניית טקסט שתחילתו בהנכחה עצמית - "אני מדברת", אני בוכה" - והמשכו בתובנה רפלקסיבית ("אני מדברת הרבה", "אני בוכה בקלות"). בסיום מתמלאת הבמה שוב בדמויות כלאיים, החלל הופך ממרחב של מופע לזירת משחק עם הכנסתם של כדורים, סל ורשת שער, ומבנים קבוצתיים מתפרקים לפרטים שבתוכם, עד שאלו נבלעים מחדש לתוכם.

הצצה מבעד לחומה האנושית. Hold Me - נאוה פרנקל. צילום: תום מרשק


לאורך הערב הוצגו עבודות קצרות של נועה אשכול, בעיבודה של מור בשן, אשר מבוססות על כתב התנועה שפיתחה אשכול עם אברהם וכמן במהלך שנות ה-50 כמתודה לחיבור ריקודים וגם כצורה ופורמט של ביצוע. הראשונה, אטיוד מספר 2 - ולס פורמלי, הינה דואט מתוך הסוויטה "אטיודים סימטריים וסנטימנטליים" אשר בנוי כרצף של משפטי תנועה שמדגימים שינויים עדינים במנחי הגוף. טיול ו-סקילה, שהוצגו ברצף בקטע נוסף, מעוררות דימוי קונקרטי שמתגלה מתוך התנועה הטהורה ומהדהד את כותרת הריקוד: בטיול ניכרת הדינמיקה של מסלולי התנועה המתחלפים תדיר, ובסקילה בולטת אחזקת האגרוף שנקשרת לפעולת הזריקה של האבן. החיבור בין רקדני אנסמבל בת-שבע, שמשקפים תפיסה מסוימת של גוף מחולי ומיומנויות ביצוע, מעוררת מחשבה לנוכח העובדה שכתב התנועה, כפי שהוא מודגם בדרך כלל על ידי הקבוצה לריקוד קאמרי שהקימה נועה אשכול, מהווה מודל שונה מהמקובל של וירטואוזיות והקפדה צורנית שאינן מכוונות החוצה אלא מגשימות את אידיאל הביצוע השלם דרך חיבור מדויק בין כוונה, גוף, קשב וצורה.


תוכן של נועה צוק ואהד פישוף היא עבודה שנדמה כי אוצרת בתוכה סוד, ונפתחת בפעולה חזרתית שבמסגרתה רקדנים נושאים בזרועותיהם אחרים שנדמה כי קפאו במנח מסוים, וממקמים אותם על הבמה. ההתרחשות כמעט סטואית באופייה, ומלווה בצליל של כלי נשיפה עתיק שמפר מדי פעם את השקט ולכן מעוררת תחושה טקסית. בהמשך מתהווה רצף של מצבים כוריאוגרפיים שמדגישים את הנוכחות הפיזית והאנרגתית של הגופים בחלל והמפגש ביניהם: פיו הפעור של רקדן אחד שמוציא מגופו צעקה חלושה, ריצה ללא תכלית, תנועה שנעה בין הפיסולי למעוות ובין האקספרסיבי והמאופק, ומעברים תדירים בין התחברות הקבוצה להתפרקותה לפרטים שבתוכה. לקראת סיום, מהלך זה עובר מהגוף ומהקומפוזיציה אל הפנים כששתי רקדניות נעמדות בקצה הבמה מול הקהל והבעותיהן משתנות בהדרגה מרצינות לחיוך, ומבכי לעיוות, באופן שמחדד את ההבנה עד כמה חוויית הדימוי, כמו התוכן שהוא מגלם, היא בעיני המתבונן.

חידתיות חייתית. תוכן - נועה צוק ואהד פישוף. צילום: תום מרשק


שתי עבודות קצרות של נדב צלנר נשזרו גם כן לאורך הערב, ועל אף שהתיאורים שלהן בתכנייה מציפים שאלות קיומיות על מערכות יחסים או אמונות טפלות, בפועל נראה כי המהלך הכוריאוגרפי מבוסס על הפקעה של סגנונות ריקוד מקודדים תרבותית מההקשר המוכר שלהם כדי להרכיבם מחדש. הראשונה, VIP, מתהווה מתוך קטעי סולו, דואט וקבוצה, ומלווה במוסיקה ערבית, והשפה התנועתית כמו מגיבה אליה באיכות מוחצנת ובהוויה ספקטקולארית של הרקדנים. Dora, עבודה לזוג רקדניות, מגשימה מהלך דומה לצלילי מוסיקה הודית, ובמסגרתה מוצגת כוריאוגרפיה שנדמה כי נלקחה מסרטי 'בוליווד' בהיבט של תנועות, מחוות ידיים והבעות פנים שמזוהות עם סגנון זה. האווירה בשתי העבודות קלילה, כמו מודעת להפוגה הבידורית שהן מספקות, אך התחושה שעולה היא כי תהליך ההפרדה של סגנונות הריקוד המובחנים מהשורשים שלהם טשטשה או השטיחה את העומק הגופני הקיים בהם לטובת התבנית העכשווית.


עבודתה של טליה בק, HHH, נוצרה "עם ומתוך הרקדנים" ומתוארת כ-"מארג עדין של חלקיקי חיים ונשימה של קבוצה". היא מבוצעת על ידי רקדני האנסמבל בלבד וככזאת, מבנה מרחב גברי שבו נחשפות דווקא איכויות של רוך, הקשבה והכלה אשר מתגלות מתוך הדינמיקה בין תנועת היחידים לזו הקבוצתית. במסגרת זו ניכרת הרגישות שמאפיינת את כל עבודותיה של בק, ומעניקה זמן ומקום ל-'עכשיו' של היחסים בין הגופים הרוקדים אשר מתהווים כרגעים של גילוי העצמי וה-'יחד' באמצעות תנועה קרובה ואינטימית. בהתאמה, נבנה המהלך הכוריאוגרפי על שינויים תדירים במבנים ובאיכויות הפיזיות של הגופים, שמתוכם מבליחים רגעים קטנים ופרטיים, כמו נשיקה בין שניים כשסביבם הולכים בתפזורת יתר הרקדנים, או תמונות פיסוליות יותר שמורכבות מן החיבור הפלסטי בין כלל הגופים, וגם הדימוי המסיים של שני רקדנים שעומדים יחד עם חולצות המכסות את ראשם - נעדרים-נוכחים, נאבקים וחומלים, נסתרים וחשופים, לחוד ויחד.



פוסטים אחרונים

הצג הכול