תנועה במסדרונות של זמן

דירת שני חדרים – Rendezvous | מאת ובביצוע: ניב שינפלד ואורן לאור, ליאת דרור וניר בן גל

במסגרת פסטיבל תמונע 2022 – ניהול אמנותי: ד"ר ארז מעין שלו

בכרונולוגיה של המחול הישראלי, דירת שני חדרים ניצבת כדוגמא ייחודית לעבודה ששתי גרסאותיה הפכו לקנוניות בזכות מימדים שונים ומגוונים של ראשוניות: ליאת דרור וניר בן גל, זוג בחיים ועל הבמה, רקדו בסוף שנות ה-20 שלהם את היחסים ביניהם ככוריאוגרפיה של התנהגויות, ועבודתם מ-1987 נרשמה כערב מחול ראשון באורך מלא של יוצרים עצמאיים; העיבוד שיצרו ניב שינפלד ואורן לאור ב-2012 הציג זוגיות של שני גברים, ונתפס כחזרה המקיפה ביותר של יוצרי מחול ליצירה ישראלית קודמת, בזכות שימור שם העבודה המקורי, החלוקה לסצנות, וההסתמכות על מרבית החומר הכוריאוגרפי והפסקול המוסיקלי של הגרסה הראשונה (ב-2018 העמיקו שינפלד ולאור את המהלך כאשר יצרו עיבוד לריקוד השלישי, החלק המסיים בטרילוגיית הדואטים שיצרו דרור ובן גל ב-1990). עם ציון עשור לגרסתם, הזמינו שינפלד ולאור את דרור ובן גל 'לחלוק' איתם את מרחב ה'דירה' וליצור יחד ביצוע שלם של העבודה לפסטיבל תמונע, שבמסגרתו הוצג העיבוד בבכורה.

עבר והווה מתמוססים ב'עכשיו'. דירת שני חדרים – Rendezvous. צילום: מתוך תיעוד היצירה

פתיחת המופע ממקמת את ה'דירה' במרחב הפרפורמטיבי של שינפלד ולאור: השניים יושבים באולם ומתבוננים בכניסת הקהל, כפי שהם נוהגים בכל ביצוע של העבודה, ולאחר מכן יורדים אל אזור הבמה ומתחילים לתחום גבולות בתוכה באמצעות סרט הדבקה לבן. פעולה זו נחקקה כאחד ההבדלים המובהקים מול הגרסה של דרור ובן גל, שבוצעה בתוך קונסטרוקציה חשופה מברזל והניחה קווי מתאר מוגדרים של חדרים. לעומת זאת, בחירתם של שינפלד ולאור לסמן את הדירה – ובעיקר, לבצע (to perform) את אקט הסימון – משקפת את המודעות הרפלקסיבית של השניים לזמן שחלף מיצירת המקור, והופכת את הפעולה לקונקרטית וסימבולית בו זמנית: היא מגדירה את מסגרת המופע במונחים של חלל וזמן, וגם מהווה רגע של טרנספורמציה מהחיים אל המחול. אך בניגוד למהלך הקבוע של גרסתם, בדירת שני חדרים – Rendezvous שינפלד ולאור אינם מתמקמים ב'דירה', או בפרטיטורה הכוריאוגרפית שיצרו דרור ובן גל, אלא יוצאים מהמרחב המסומן – הם פותחים את שתי הדלתות האחוריות של חלל התיאטרון, וחוזרים להתיישב על המדרגות, בין הצופים. פעולה פונקציונלית זו מאפשרת את כניסתם של ליאת דרור וניר בן גל, אך מחוללת גם רגע פואטי של זליגה והתמוססות זמן בזמן: הגופים שיצרו את המקור מתחילים לנוע במרחב שמזוהה עם העיבוד, וכך העבר מתמזג עם ההווה באופן שמפקיע את ה'דירה' מזמן אחד ספציפי והופך אותה לחלל שמתהווה ב'עכשיו'.

שכבות נוספות של זמן מתגלות ומצטברות כאשר ליאת דרור וניר בן גל מתחילים לבצע את הרצף התנועתי הפותח של העבודה, בהתאם לגרסתם במקור: הם ניצבים במקביל זו לזה, בצמוד לאחת מפאות ה'דירה', מתקדמים בהדרגה צעד אחר צעד, ואז עושים את דרכם חזרה. בהמשך הם צועדים אחת אחרי השני לאורך גבול ה'דירה', מלווים במוסיקת המארש המקורית של היצירה שהלחין אורי וידיסלבסקי, ובסיום מפרקים את התנועה המשותפת הסדורה לתצורות מעגליות ו/או אלכסוניות זהות, שכל אחד מהם מבצע ב'חדר' שלו. הביצוע של השניים מדגיש את הצורניות המובנית של ה'סקור' גם ממרחק הזמן, הן בסנכרון הקצבי ביניהם והן בדינמיקה התנועתית ובתדר האנרגטי שמשותפים לשניהם, אך ההצבה שלהם בחלל אינה פרונטלית כמו בגרסתם המקורית אלא 'בתוך' הקהל שיושב סביבם, כפי ששינפלד ולאור יצרו ומבצעים את העיבוד שלהם. יתרה מזאת, מי שהשתנו הם דרור ובן גל עצמם: 35 שנה אחרי הבכורה של היצירה, ו-13 שנה אחרי שביצעו בפעם האחרונה את המקטע הכוריאוגרפי הספציפי הזה באירוע לציון 20 שנה למרכז סוזן דלל – הם אנשים וגופים אחרים, ובהתאמה, הם גם מופיעים ללא האוברולים המעוצבים בחיתוך גברי והנעליים הכבדות שהיוו חלק מהאטריבוטים האייקוניים של גרסתם במקור, וחיזקו את האמירה שביקשו השניים להעביר על הצבאיות והפטריארכליות של החברה הישראלית, והאופן שהן חודרות גם למערכת הזוגית ומעצבות אותה.

עם זאת, ליאת דרור וניר בן גל של הביצוע המקורי מונכחים במרחב המופעי של ההווה דרך המוסיקה, שבה נשמעים קולות שירתם וצליל נעליהם שצועדות על הבמה בקטע המדובר. הבחירה בהקלטה מתוך הופעה ש'לכדה' בתוכה את פסקול הגופים בתנועה מדגישה את מעמדה של דירת שני חדרים בגרסתה הראשונה כחומר ארכיוני של מחול ישראלי, וכזיכרון גוף קולקטיבי שפועם בדירת שני חדרים – Rendezvous, ומחבר בין יוצרי העבודה במקור, ומי שעיבדו אותה מחדש. כפועל יוצא מכך, תנועתם של דרור ובן גל במרחב, בעודם מלווים בהדהוד הקולי של 'עקבות' עצמם, ובו זמנית נצפים על ידי שינפלד ולאור, מתגלה כהגשמה דרמטורגית ופואטית של מה שמארק פרנקו מכנה 'קריאה חזרה' (recall) – שיבה של גופים פרפורמטיביים בהווה אל חומרים כוריאוגרפיים מהעבר (Franko, 2018). במסגרת זו, הפרספקטיבות השונות, אך משלימות, שארבעת הגופים מבטאים כלפי הרגע החי חושפת את ריבוי הרבדים שלו במונחים של זמן ונוכחות: ליאת דרור וניר בן גל מגלמים בביצוע שלהם את תהליך ההיזכרות (process of remembering) (Burt, 2003) בפרטיטורה הכוריאוגרפית שיצרו, והפכה לארכיון מחולי אחרי שהפסיקו להופיע אותה; ניב שינפלד ואורן לאור מתמקמים מחדש בעמדת ההתבוננות על היצירה ויוצריה, כפי שעשו כשלמדו אותה (ואותם) בתחילת תהליך עבודתם, ובכך מאירים על פעולתם האמנותית – שניתן להגדירה reworking, reimaging או reenacting – כחזרה למקור שאינה מכוונת לשחזור שלו אלא לתנועה בתוכו מתוך חוויית ההווה שלהם כמפרשים ומבצעים של חומרי העבר.

כוריאוגרפיה של היזכרות. ליאת דרור וניר בן גל בדירת שני חדרים – Rendezvous. צילום: מתוך תיעוד היצירה

מימד זה מתחדד בהמשך, כשהמקור והעיבוד – שמתחדשים בזמן אמת דרך הביצוע המשותף – נשזרים זה בזה: הקטע התנועתי שמבצעים ליאת דרור וניר בן גל מגיע לכדי שיא בכניעתם לפעולה חזרתית של הכאת הירכיים באמצעות הידיים, עד לרגע שבו האינטנסיביות משוחררת בהדרגה על ידי שניהם, וגופיהם נוכחים במלאות שקטה שמכילה בתוכה את עקבות המאמץ הפיזי והרגשי. לקראת סיום המהלך, ניב שינפלד ואורן לאור קמים מהמדרגות שבאזור מושבי הקהל, ופוסעים סביב גבולותיה של ה'דירה' באופן שיוצר אזור סף פרפורמטיבי בתוך המרחב המופעי, שמשול למסדרון של זמן ביניים – הם נמצאים על הבמה, אך מחוץ לגבול המסומן של ה'דירה' שדרור ובן גל עדיין נוכחים בה. בו זמנית, הפעולות שהם מבצעים תוך כדי הליכה מניחות עוגנים פיזיים מהגרסה שלהם ולמעשה מובילות את הגופים שלהם לנקודה שבה דרור ובן גל נמצאים בתוך ה'סקור': שינפלד ולאור פותחים את ז'קטי הטרנינג שהם לובשים – פעולה שנעשית על ידם בדרך כלל תוך כדי קטע הצעידה הסדורה מסביב ל'דירה' בתחילת היצירה – ומניחים את המגבות ובקבוקי המים, אביזרים שמייצגים את מרווחי ה'חיים' שהוכנסו למרחב המופעי של העיבוד שלהם, היכן שהם נוהגים למקם אותם לפני תחילת סימון ה'דירה'.

בסיום ההליכה, ניב שינפלד ואורן לאור נעמדים מאחורי ליאת דרור וניר בן גל, באופן שמרמז על חילוף מסתמן בין שני הזוגות המבצעים, שהוא במובנים רבים מתבקש דרמטית וגם דרמטורגית. שכן, על אף שהמקור והעיבוד כרוכים זה בזה – היסטורית וכוריאוגרפית – ה'דירה' היא זוגית במהותה, ותוזמרה על ידי דרור ובן גל כך שהתנועה בתוכה תשקף את הדינמיקה בין ה'יחד' ל'לבד' של כל אחד מהפרטים באמצעות תנודות בין קרבה לריחוק, אינטימיות וכוחניות, הכלה וניכור. ברמה המופעית, החילוף שומר על כל אחת מהגרסאות כטקסט מחולי מובחן, ומחדד את העובדה שגם אם שתיהן בנויות על יסודותיה של אותה פרטיטורה כוריאוגרפית, כל 'דירה' היא פרטיקולרית מכורך הגופים שנעים בה, והאנשים שהם.

כאשר ליאת דרור וניר בן גל יוצאים מה'דירה', הם נותרים לשבת בצידי האולם מבלי שהם נראים לקהל, נוכחים-נעדרים בחלל המשותף כמו עקבות חומרי יצירת המקור שלהם בעיבוד של שינפלד ולאור. בהתאמה, הרגע שבו ניב שינפלד ואורן לאור חוצים את גבול סרט ההדבקה הלבן נחווה כמעבר מפורש מ'מסדרון' הסף הפרפורמטיבי למרחב המופעי שה'דירה' שלהם מגדירה ומקיימת. לא במקרה, ההתמקמות שלהם במקום שבו דרור ובן גל 'שחררו' את הפרטיטורה הכוריאוגרפית מאשר את הקשר של העיבוד למקור אך גם מבליט את האקט הפרשני שהשניים ביצעו בו, ומבוסס על פרימה מכוונת שלו: בעוד שדרור ובן גל המשיכו בגרסה שלהם לבצע תנועות מסוגננות אחרי רצף ההכאה העצמית, אצל ניב שינפלד ואורן לאור נוצר פיצול בין ה'סקור' הנרקד לנוכחות הלא מתוזמרת – שינפלד מתמסר לתנועה הזורמת פנימה והחוצה, בעוד לאור מוריד את ז'קט הטרנינג, שותה מים ומנגב את הזיעה מגופו. הביצוע של הפעולות הפונקציונליות הללו כנקודת התחלה מופעית יוצר שינוי מסוים באופן שבו הן בדרך כלל נחוות בעיבוד כתגובה אורגנית לאינרציה ולמאמץ של ההתרחשות הפרפורמטיבית, אך בקונטקסט של הביצוע המשותף הן מדגימות כיצד שינפלד ולאור הפכו את רגעי החיים ל'סקור' חדש שהוא בנוי ו'רשום' מספיק כדי להתקיים בתוך זה המקורי של דרור ובן גל, אך גם פתוח ובעל תנועה משלו כדי לאפשר לעיבוד 'לחיות' באופן דינמי, כך שכל ביצוע שלו ייצור אותו מחדש, ואחרת.

דרמטורגיה של פרימה ומרווחים. ניב שינפלד ואורן לאור בדירת שני חדרים – Rendezvous. צילום: מתוך תיעוד היצירה

מימד זה ניכר במיוחד כאשר שינפלד מתחיל לדבר עם לאור תוך כדי ריקוד ומתייחס לפרטיטורה המבוצעת בזמן שהיא מתרחשת – מנגנון שהשניים פיתחו בעיבוד שלהם לדירת שני חדרים ומכונה על ידם 'הערות שוליים', כדי להדגיש את המרווח המופעי והפרפורמטיבי בין הגרסה שלהם ל'סקור' המקורי. מרגע זה, נראה כי היצירה 'עברה' לחלוטין אל הגופים של שינפלד ולאור, והיחסים הזוגיים שמוצגים בה אינם ממוגדרים באופן דיכוטומי בין גבר לאישה, אך בו זמנית מכילים בתוכם רגעים שנובעים מנזילות מגדרית שהיא תוצר של רוח זמן ה'עכשיו', כמו הפרפורמנס ה'טווסי' הקווירי שלאור מבצע תוך כדי צעידה מסביב לגבולות ה'דירה', קטע שביצירת המקור שיקף הדגשה יתרה – וביקורתית – של גבריות הטרוסקסואלית. עם זאת, על אף שניב שינפלד ואורן לאור כבר ממוקמים בדירה 'שלהם', נדמה כי עקבות הנוכחות של דרור ובן גל – לא ברמת השראה רעיונית-כוריאוגרפית לעיבוד בלבד אלא כגופים חיים שצעדו באופן מוחשי במרחב המופעי לפני ששינפלד ולאור נכנסו אליו – בכל זאת משפיעים במידה מסוימת על נוכחות השניים בעיבוד של עצמם. שכן 'הערות השוליים', כמו הפרימה הפיזית של ה'סקור' על ידי מחוות ופעולות שהן תגובה לרגע החי, מתוזמרות במתינות בהשוואה לכל ביצוע קודם של גרסתם, באופן שממחיש עד כמה המופע המשותף הוא בעל 'חוקיות' שמרבדת את התנועה שמתקיימת בו: הגוף חי ב'דירה' ומחייה אותה, אך ל'דירה' הספציפית הזאת יש גם 'חיים' משל עצמה שהגוף נדרש להכיל כדי להתקיים בה.

דירת שני חדרים – Rendezvous היא מרחב שאינו ב'בעלות' ליאת דרור וניר בן גל או ניב שינפלד ואורן לאור אלא מקום מפגש של ההווה החד פעמי עם מורשת ה'עברים' (pasts) של ה'דירה' – המקור שהפך לארכיון והעיבוד שממשיך להתקיים כרפרטואר – והתדרים הפיזיים והאנרגטיים של גופים שונים, ובהשתנות. בהתאמה, הביצוע המשותף חושף רובדי משמעות אישיים הקשורים להיסטוריה ול'עכשיו' של היוצרים-מבצעים, אך גם מטא-מחוליים, שנוגעים לשאלות קריטיות על פעולת הפנייה לעבר ומהות היחסים בין עיבוד למקור. במסגרת זו מתחדדת הוויית ה'דירה' שיצרו דרור ובן גל כמרחב בימתי זוגי ששימר את הנפרדות שלו מהעולם כדי להיות מראה צלולה – מורכבת ומנחמת בו זמנית – ליחסים בין שני אנשים, בעוד 'דירתם' של שינפלד ולאור מכניסה את הקהל אליה פנימה, ערב אחרי ערב, והופכת אותו לקהילה ששותפה לגילויים בלתי אמצעיים של אנושיות. בדינמיקה שבין המופע כעבודה למופע כאירוע, מתגלה הכוח המחולל של דירת שני חדרים – Rendezvous כתנועה בין המחויבות של ליאת דרור וניר בן גל, גם ממרחק הזמן, ל'סקור' המובנה והמוקפד משום שהוא ה'דקדוק הפנימי' של עבודתם, להתעקשות של שינפלד ולאור על הרגע החי והמתחדש, מתוך תפיסת ה'סקור' כנקודת יציאה אל החיים שתוביל אותם חזרה אל החיוּת של המחול ואל עצמם – כיוצרים, כזוג, וכאנשים.