למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

שירת נשים

ספיה - סתיו סטרוז

במסגרת פסטיבל בין שמיים לארץ 2021 - 'להרגיש בבית'. ניהול אמנותי: תמי ורונן יצחקי

סחר דאמוני سحر داموني - Eat Banana & Drink Pills

במסגרת תל אביב דאנס 2021

פקרוני - אורלי פורטל


בטקסט המכונן צחוקה של המדוזה (1975), הגדירה הפילוסופית הפמיניסטית הלן סיקסו את המונח 'כתיבה נשית' (écriture féminine) כפעולה שתחזיר נשים אל גופן שהושתק על ידי החברה הפטריארכלית, ותאפשר להן לבטא את חוויותיהן הייחודיות: "כתבי את עצמך: על גופך להשמיע את קולו" (סיקסו, 2005 [1975]).

הגוף הנשי נכח במחול הבימתי מראשיתו, אך לא תמיד שיקף את עולמן הפנימי של הנשים הרוקדות. בבלט הרומנטי גילמה הבלרינה ישות אוורירית ומרחפת, שבפועל היתה דימוי יותר מאשר דמות, משום שתפקדה כייצוג של ערכים מופשטים כמו טוהר, בתולין, יופי והנשגב. בתחילת המאה ה-20 פיתחה איזדורה דנקן סגנון ריקוד חדש שהיווה החצנה של הנפש וביטוי 'טבעי' של הגוף, ודרכו הגשימה את רעיונותיה אודות 'רקדנית העתיד', שתרקוד "כאישה בביטויה הנאור והטהור ביותר [...] היא תרקוד את שחרור האישה" (דנקן אצל כהן, 2010 [1902]). מרתה גרהאם, אחת מ-'אימהות' המחול המודרני, עסקה רבות בקונפליקטים של האישה בחברה האמריקאית בת זמנה, ואף יצרה עבודות בהן ביצעה שכתוב נרטיבי של טקסטים מכוננים בתרבות המערבית (מיתוסים וטרגדיות יווניות) כשהציבה נשים כגיבורות העלילה.

באמצע שנות ה-70 חוללה הכוריאוגרפית הגרמנייה פינה באוש את אחד המפנים המכריעים בתולדות המחול - הפיכת הגוף/הרקדן מכלי המחול לתוכן שלו - והחלה להציג את המורכבות האנושית, ובעיקר הנשית, באמצעות שפה מחולית נטולת פילטרים שחשפה מימדים של פגיעות נפשית ופיזית, ואת המתח בין הגוף הפרטי לתכתיבים החברתיים והמגדריים. המחול העכשווי בן זמננו ממשיך במידה רבה את מורשתה של באוש ומעמיק את חוויית הגוף לקצוות של הבעה ונוכחות. במסגרתו נחשפת ההוויה הנשית כמורכבות מגדרית, תרבותית ואפילו פיזיולוגית, מתוך עמדה שבו זמנית חווה את הגוף וגם מתבוננת עליו באופן ביקורתי ומודע לעצמו. ביטוי לכך ניתן לראות במספר עבודות של יוצרות ישראליות שהוצגו בבכורה בתקופה האחרונה.


ספיה, עבודתה של סתיו סטרוז, התהוותה מתוך מחקר בשורשים הגיאורגיים של משפחתה, ובמסגרתה מתגלה הגוף הן כ-'מפה' שבה מוטבעים דפוסי התנועה, תפקידי המגדר והתרבות החומרית של מסורת זו, והן כשיקוף של פעולת התיווך שמחוללת בהם היוצרת. כבר בתחילת העבודה, ניכר כי סטרוז ממקמת את עצמה בין עבר להווה, זיכרון ופרשנות: היא לבושה בתלבושת מוזהבת משובצת באבנים, על ראשה מטפחת שאליה מחוברות שתי צמות מלאכותיות, והיא מבצעת רצפים כוריאוגרפיים הלקוחים מריקוד לחימה גיאורגי מסורתי (Khorumi), גברי במקור, שהופך במפגש עם גופה ל"ריקוד לחימה נשי המאפשר מבט אינטימי לעולמה של לוחמת" (מתוך התכנייה). הבחירה לבצע תחילה את התנועות ללא מוסיקה ממקדת את תשומת הלב במכניקה הפיזית - ניעות כתפיים, תנועת זרועות גלית ואגרופים קפוצים; גלישה על הרצפה באמצעות הברכיים וסיבובים משורטטים על פני המרחב - ואלמנטים אלו בונים את המהלך הכוריאוגרפי כרצף מעברים בין מצבים גופניים ואנרגתיים מובחנים של "חיפוש, הזמנה, לחימה וניצחון" (מתוך התכנייה). בסיום, נדמה כי סטרוז מעניקה לריקוד מימד נוסף, רפלקסיבי יותר, דרך הסרת המטפחת ופיזור שערה הטבעי, ואיסוף השטיחים והעששיות הפזורים בחלל לכדי צרור מונומנטים תרבותיים שהיא נושאת עימה, ובתוך גופה, כירושה ומורשת.

רקמה תרבותית על מפת הגוף. ספיה - סתיו סטרוז. צילום: נטשה שחנס


ספיה מהווה חלק ראשון בערב 'קולות מהקווקז' שאצרה סתיו סטרוז, שבמסגרתו מקבלת התרבות הגיאורגית ביטויים שונים שמהדהדים זה את זה. החלק השני הינו תערוכת צילום של הבמאי והצלם זוהר רון, אשר כוללת סדרת תמונות ומיצב וידאו שנוצרו כהומאז' לאמן סרגיי פרג'נוב (Parajanov), ומציגים רסיסי דימויים מסוגננים שבמובן מסוים מהווים הרחבה לסולו שהציגה סטרוז דרך עושר ויזואלי של לוקיישנים, בדים וטקסטורות ש-'מדברים' את האסתטיקה המוקפדת של העבודה הבימתית. בתוך התערוכה מבוצע גם פרפורמנס חי של הילדה אהבה רביב, שנוכחותה הפיזית יוצרת המשכיות לדפוסי התנועה של סתרוז, ובכך מחדדת את מקומו של הגוף הרוקד בתרבויות מסורתיות כאורנמנט חי, ומעוררת מחשבה על האופן שבו מורשות עתיקות נלמדות בתוך ההביטוס המשפחתי-קהילתי ומתגבשות לכדי ידע-גוף שעובר מדור לדור. בחלקו השלישי והמסיים של הערב מנגן עדי בוטרוס תקליטי ויניל של מוסיקה גיאורגית, קווקזית, טורקית ואירנית משנות ה-60 וה-70, ומאגד את חומרי המחקר המוסיקלי של סתיו סטרוז לכדי נוף-סאונד שמשלים ועוטף את הפסיפס התרבותי שיצרה.


הוויה נשית ותרבותית אחרת עולה בעבודת הסולו של סחר דאמוני, Eat Banana & Drink Pills, שעוסקת בהפלות בקרב נשים פלסטיניות ערביות רווקות, ומציבה את הגוף כזירה קונקרטית וסימבולית של עימות בין נופי תודעה ונפש אינדיבידואליים לנורמות החברתיות. המתח הזה נוכח כבר בפתיחה, כאשר קול לחישותיה של דאמוני ממלא את החלל הריק שבו נוכח רק צלב אדום שמסומן על הרצפה. עם כניסתה, היא מתקדמת בהליכה-זחילה איטית, כמעט חייתית, וחולפת במרחק נגיעה מן הצופים הישובים במעגל ורואים בגובה מבטם את אזור האגן של גופה, בדומה לקלוז אפ קולנועי שמבקש למקד את תשומת הלב במרחב הנפיץ שאותו עתידה הרקדנית לחולל.

כאשר דאמוני מתמקמת בשכיבה על הצלב היא מתחילה לסמן מילים סביב גופה באמצעות גיר אדום, ואחר כך בעזרת אצבעותיה בלבד, והצבע שנמרח על גופה מעורר אסוציאציה של דם אך גם מתפקד כדימוי חזותי לסימונים החברתיים והמגדריים המוטבעים בגוף. מתוך פעולה זו מתפתח מהלך כוריאוגרפי שנע בין הפורמליסטי לפואטי: הסקור בנוי ממנגנונים צורניים, כמו חזרתיות והצטברות, ומשינויים מתוזמרים של כיווני הגוף בחלל ומישורי הגובה שלו, ובתוכם שוזרת סחר דאמוני מחוות גופניות אילוסטרטיביות שמדמות בדיקות או הליכים רפואיים, לצד 'ריקוד' שמבצעות כפות ידיה המעוטרות בטבעות מבעד לרגליה הפשוקות, ונדמה לכתב סתרים שממלל את הרבדים הרגשיים הכמוסים של הגוף. התרחשות זו הולכת ומתעצמת, ומביאה את דאמוני לנוכחות בעלת איכויות פיזיות מודגשות שמהדהדות במידה רבה את האסתטיקה האקספרסיוניסטית של 'מחול ההבעה' הגרמני, ובפרט את האופן בו הגדירה מרי ויגמן, אחת מהיוצרות הבולטות של סגנון זה, את ביטויי הגוף במחול דרך מונחים כמו "אקסטזה אישית" ו-"רגש מטלטל" (ויגמן אצל כהן, 2010 [1933]).

גוף פורמליסטי ופואטי. Eat Banana & Drink Pills - סחר דאמוני. צילום: Asya Skorik


בתוך כך, נדמה כי ככל שסחר דאמוני דוחקת את עצמה לקצוות, כך היא הופכת לייצוג של 'כל אישה' (Every Woman), והפעולה הפיזית נעה בין הפרספקטיבות השונות של כלל הכוחות שמפעילים את הגוף הנשי ומופעלים עליו - יש בה התרסה וגם כניעה, היא החוויה החושית וגם הפרוצדורה, היא האישה וגם הנורמות החברתיות של הממסד. בהתאמה, הרגע הטראומתי שנחרט בנפש מתורגם לכדי התפלשות נטולת עכבות של היוצרת בגוף באופן שממזג את העבר עם ההווה לכדי 'עכשיו' נטול פילטרים, ורק בסיום, כאשר היא מסתובבת לאיטה בעמידה, מסיטה מפניה את השיער המיוזע ממאמץ ומישירה מבט, מתחדדת ההבנה כי הזמן המשותף והחשוף הזה עם הקהל טומן בחובו אפשרות לריפוי.


פקרוני, יצירתה של אורלי פורטל, מהווה שיר הלל לחירות וחדוות ההבעה הנשית - בגוף ובקול. את ההשראה שאבה היוצרת מאֻםּ כֻּלְת'וּם, ששירה 'פקרוני' מוביל ומלווה את היצירה, אך גם מאישיותה יוצאת הדופן של הזמרת, "אשר פילסה לעצמה דרך בעולם גברי והיתה לסמל התרבות הערבית המודרנית" (מתוך התכנייה). בהתאמה, בחרה פורטל להנכיח גם ויזואלית את מי שכונתה 'הגבירה' ו-'כוכב המזרח', ותיעוד מצולם בשחור-לבן מתוך הופעה חיה של אֻםּ כֻּלְת'וּם מוקרן בפתיחה ובסיום היצירה, ובכך ממסגר את המהלך הכוריאוגרפי כדיאלוג עם מורשת העבר, שבו זמנית נותן לה תוקף והכרה אך גם ממשיך ומעדכן אותה באמצעות גישה עכשווית לגוף ולתנועה.

חגיגה של גוף והבעה. פקרוני - אורלי פורטל. צילום: אפרת מזור


בהתאמה, ניכר כי השפה הכוריאוגרפית של אורלי פורטל נשענת על מקורות מסורתיים ושורשיים, אך משלבת אותם עם השפעות סגנוניות ותרבותיות מגוונות: מחול מודרני ועכשווי, קונטקט אימפרוביזציה, ריקודי בטן ומחול מזרחי, לצד תובנות ממחקריה את המחול השבטי והפולקלור המרוקאי. אך בשונה מעבודות קודמות, בפקרוני פוגש החומר התנועתי הייחודי - שיוצא מן האגן ומהווה ביטוי מזוקק לאנרגיה והוויה נשית - שלושה רקדנים גברים (ארתור אסטמן, אנדרסון בראז וארז זוהר) וכמו נכתב מחדש לגוף שונה עם פיזיות אחרת, ועדיין משמר את האיכויות המובחנות שכה מזוהות עם תנועתה של פורטל: מעגליות, זרימה, ומעברים אורגניים בין התכנסות פנימה להתפרצות אנרגתית החוצה. כל זאת, מבלי לערער את הגבריות של הרקדנים אלא להפך; בגוף הגברי מתגלים צבעים ועומקים אחרים, ואיתם גם תנועתיות וחומריות שמרחיבות את המונח 'פולקלור' ברוח המחשבה התרבותית העכשווית שממומסת גבולות ושוזרת את העבר וההווה כתנועה המשכית.

מתוך השפה הכוריאוגרפית מתגבש המימד המרכזי והמכונן של היצירה - חוויית ה-'יחד' - ונדמה כי האינטראקציה בין שלושת הרקדנים, שאליהם מצטרפת גם פורטל עצמה בשירה ובריקוד, משתנה באופן תדיר מפרטיטורה מופעית להוויה של פולחן או טקס. במסגרת זו, מתהווה ההתרחשות הבימתית כביטוי צלול ומזוקק לקהילה שנעה מתוך תקשורת קרובה ואינטימית של תדרים גופניים מסונכרנים, וריקוד קשוב שמובל בהסכמה ובהתמסרות על ידי השירה. בכך מגשים המהלך הכוריאוגרפי את המושג 'טאראב' (tarab), שפורטל מרבה להשתמש בו, ומזוהה עם ריקודים עתיקים ו/או שורשיים (ביניהם גם הפלמנקו), בהם מגיעה הפעולה האמנותית (המחולית והמוסיקלית) לקצוות של אקסטזה גופנית ורגשית אשר גורמת למבצעים כמעט לאבד את עצמם בתוך הרגע החי. בדרך זו הופכת פקרוני לחגיגה של גוף והבעה, ולרגע של שותפות הרמונית - ואפילו הוליסטית - בין הגברי לנשי, מבצעים וקהל, אנרגיה וגוף-חומר.



179 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול