למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

שיטוט קוֹלי בעקבות האור

באתי, ראיתי - יוצרים: עידית הרמן ואריאל ברונז | ביצוע: תיאטרון קליפה

מוזיאון תל אביב לאמנות


תיאטרון קליפה פועל כבר 25 שנה על התפר שבין תיאטרון, מחול ופרפורמנס, ומזוהה עם רפרטואר של עבודות שמבקשות לאתגר את גבולות המופע, בין היתר בהיבט של תכנים נפיצים שנתפסים כטאבו, והאסתטיקה דרכה הם מקבלים ביטוי. עידית הרמן ואריאל ברונז, שמובילים את הקבוצה יחד בשנים האחרונות, יצרו מנעד רחב של הצגות, תערוכות פרפורמטיביות ועבודות במרחב הציבורי, וכעת הם מציגים באגף החדש של מוזיאון תל אביב את באתי, ראיתי - מופע בינתחומי תלוי-מקום, המבוסס על שירים מאת אריאל ברונז המבוצעים א-קפלה לפי לחנים ועיבודים של רועי בן-סירה, ומתגבשים לכדי "משחקים מופשטים של קשרי מבט, קול ותנועה" שנפרשים בפני הצופה "כמכתב פרידה מהמציאות המקומית" (מתוך התכנייה).

נוף-סאונד ישראלי מופשט. צילום: דן בן ארי


ההתרחשות הפרפורמטיבית מתהווה תחילה מתוך האינרציה המוכרת של הוויית המוזיאון: עם הגעת הצופים למבואת הכניסה של האגף החדש, חמשת הפרפורמרים שיושבים בדלפק הקבלה מחלקים את תכניית המופע. לאחר הודעת כריזה על נהלי המוזיאון, הם מתחילים ליצור נוף-סאונד (soundscape) שמורכב מהצלילים המגוונים של סביבה זו - חריקת דלתות, תקתוק ההקלדה, פתיחה וסגירת קופה, ותנועת כסאות - ובהדרגה משלבים בו טקסט רפטטיבי שהופך לשירה אשר פורסת אפשרויות אינסופיות (ולעיתים מופרכות) להגדרת המושג 'יום': יום זיכרון, יום חג, יום שבתון, וגם - יום החטיף הלאומי, יום החטוף הלאומי, יום מעשים טובים ויום כוונות רעות. ה-'מוסיקה' של השגרה, המצלול והמקצב של הטקסט, והתנועה הלוך ושוב בין הגוף למילה, מתפקדים כדקדוק הפנימי של המופע, ומעצבים את החוויה החושית שמתהווה במהלכו כמתח בין יציבות לפירוק, השתטות ועצבות, ובכך מהדהדים את הוויית הקיום הפרטית והקולקטיבית של שנת המגפה.


בהמשך מתקדם המופע כתנועה מודרכת ברחבי האגף החדש, שדרכה מגשימים הפרפורמרים דיאלוג רב רובדי עם החלל, הארכיטקטורה שלו, והאובייקטים בתוכו, תוך שהם מחדדים את תשומת הלב לא רק למה שנראה אלא לאופן שבו הוא נשמע. במסגרת זו, מתגלה 'מפל האור' כתיבת תהודה שמאפשרת לגלות מחדש את איכויות הקול האנושי - נפח, משקל, גובה ותנועה. יתרה מזאת, הקול והצליל מתגלים כאפיקי התקשורת המרכזיים והפרפורמרים משתמשים בהם בצורה מודעת, לעיתים תוך כדי רפרור לדימויים תרבותיים וחברתיים מוכרים או היפוך שלהם: יואב וייס (בריטון) מוביל את הקהל כמו שופט כדורגל עם משרוקית ש-'שולף' מדי פעם 'כרטיסים אדומים' אלא שהשריקה מפיקה מלודיות שחלקן נחוות כמעין תחליף לדיבור, ועל הדפים מודפסת שירה; אלקסנדר פיש (קונטרה-טנור) מוליך את הקבוצה אחריו כמו החלילן מהמלין, ומארגן את התמקמות הצופים במרחב על ידי מקטעים מוסיקליים מכוונים ולפרקים גם מתחנחנים; ורעות רבקה (סופרן) מלהטטת בין שירה אופראית לצחוק בלתי נשלט, תוך שהיא מטשטשת במכוון את ההבדלים הסגנוניים-קוליים ביניהם.

ריק פיוטי. צילום: אלי כץ


אחת מנקודות העצירה הראשונות היא העתיד - מיצב של אלמגרין ודראגסט מ-2014 אשר כולל דמות ילד שיושב שפוף על מרפסת חיצונית בעיצוב אורבני, כשרגליו 'תלויות' באוויר מחוץ לסורגים. הדימוי ההיפר-מציאותי שממוקם כאובייקט על קיר המוזיאון מושך באופן כמעט בלתי נמנע את מבט הצופים, ורבים מהם אף מתעדים את העבודה במצלמות הסלולריות, והתרחשות זו הופכת לנקודת המוצא של הפעולה הרפלקסיבית שמבצעים הפרפורמרים: תחילה נשמע בחלל המהום של משפטים כמו "אני מתעד / מה אתה מתעד? / מתעד ת'מתעד", ובהדרגה שלושה מהם מתגלים על המפלסים השונים הקרובים ליצירה הפיסולית, כשהם משעתקים לגופם את מנח הזרועות המושטות לצילום ואת קווי המתאר של הפריים הסלולרי, ולוכדים בתוכו את הצופים שהופכים באחת לאובייקט התיעוד שלהם.

הזליגה הזאת בין גבוה לנמוך, אמנותי ופופולרי, ופיוטי וגס, שמהווה עיקרון אסתטי מארגן בשפה המופעית של תיאטרון קליפה, נוכחת מאד גם בחלקים הבאים: הצופים מובלים להתבונן מלמעלה על מיכל תמרי (קונטרה-אלט) ששוכבת בתחתית 'מפל האור' כשממפלסים אחרים בוקעים קולות שירה שמתייחסים לדימוי עצמו - "הָאָדֹם הַזֶּה מָרוּחַ עַל כָּל הַמִּדְרָכָה" - וברגע מסוים אפילו 'מטפטף' עליה 'גשם' של דפים אדומים שעליהם כתובה המילה 'רֶגַע'; יואב איילון (בס) מוביל את שיירת אופני הסגווי המהבהבים שעליהם רוכבים הפרפורמרים תוך כדי שירת טקסט שממחיש את הריק הקיצוני שחוללה המגפה: "מַסְפִּיק לִפְתֹּחַ תָּ'עִתוּן / (אֲפִלּוּ שֶׁאֵין עִתּוֹן) / כְּדֵי לְקַבֵּל מֻשָּׂג / (אֲפִלּוּ שֶׁאֵין מֻשָּׂג)"; ובתחתית ה-'מפל', תחושת הלופ האינסופי הופכת לדימוי מוחשי באמצעות הגופים הסטטיים ששרועים על המדרגות שממשיכים לנוע, כמו ניסיונם של הפרפורמרים לרדת בכיוון העלייה או לעלות בכיוון הירידה, עד שלפתע נשפכים על גרם המדרגות עשרות כדורי פלסטיק כמו זריקות של צבע על קנבס לבן.

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה. צילום: אלי כץ


מהלך זה מגיע לכדי שיא כשהפרפורמרים ניצבים בצמוד לקיר הממוקם במרכזו של 'מפל האור', וגופם מבצע ניעות קלות קדימה ואחורה, כמו תפילה. הטקסט המושר משקף סיטואציה חסרת מוצא, בדומה למחזה אבסורד, ומזקק את המצוקה הקיומית למשפטים פשוטים אך נוקבים, שקשה שלא לראות בהם הדהוד להוויית החיים בשנה האחרונה: "בַּהַתְחָלָה הָיָה חֶדֶר, / בַּהֶמְשֵׁךְ הָיָה אָדָם / [...] בְּאָדָם הָיָה חֶדֶר, / וּבַחֶדֶר הָיָה אָדָם. / הָאָדָם לֹא הָיָה יָכוֹל / לָצֵאת מֵהַחֶדֶר. / הַחֶדֶר לֹא הָיָה יָכוֹל / לָצֵאת מֵהָאָדָם". אך הטקסט מקבל משמעות נוספת על רקע התנועה הכה מקודדת של הפרפורמרים, שהופכת את המוזיאון - כמשל לכל מוסד תרבות שהיה סגור - להיכל תפילה מקודש שסוף סוף ניתן לשוב ולהתכנס בו.

תפילה בהיכל הקודש. צילום: דן בן ארי


בגלל שמה, ניתן לחשוב תחילה כי באתי, ראיתי מציעה חוויה קלילה ושטוחה, שיש בה מן ההתגרות שמזוהה עם שפת המופע של תיאטרון קליפה. בפועל, זוהי עבודה שמזמינה התמסרות קשובה, וגם התענגות - על זמן, ותנועה, וקול, והאפשרות להיות יחד. בתוך כך, נדמה כי הניצחון - זה שהושמט (מן הסתם בכוונה) מהביטוי "באתי, ראיתי, ניצחתי" שמיוחס ליוליוס קיסר - טמון בעצם התקיימותה של העבודה, לאחר תקופה של עצירה כפויה של העשייה, וכשאיום הסגירה והמגבלות עדיין מרחף מעל המוסדות והאמנים, ולא במקרה גם מורגשים בה מתחילתה נדיבות וחסד גדולים, שמתגלים במלוא הדרם בסופה: הצופים מקבלים את השירים שבוצעו במופע כשי כרוך, ושירת גוספל מלאת תקווה מלווה את מסעם מתחתית ה-'מפל' חזרה למעלה - אל האור.


110 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול