top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

קרב | מגע


אליס ריפול – Lavagem ו-aCORdo; מרינה אוטרו – Fuck Me

במסגרת פסטיבל ישראל


פסטיבל ישראל עומד השנה בסימן הצירוף "אמנות | לחימה" ומבקש להראות כיצד המילים המנוגדות לכאורה משתקפות זו בזו על רקע נקודת הזמן המשברית במציאות הישראלית, ומחדדות את תפקידה של פעולת היצירה ככזאת המאפשרת את היווצרותם של זמן ומרחב המגלמים בתוכם "ערכים כמו התבוננות, התמסרות, הקרבה, תירגול והתמרה" (מתוך האתר). במספר עבודות בפסטיבל ניתן לזהות כיצד כוריאוגרפיות של לחימה משרטטות קרבות פיזיים וסימבוליים אל מול נסיבות חיים גיאו-פוליטיות או גופניות-ביוגרפיות.


מרחב בדחיקה מתמדת. aCORdo – אליס ריפול. צילום: Bea Borgers


הכוריאוגרפית הברזילאית אליס ריפול מציגה בעבודותיה את רובדי העומק של הוויית החיים בארצה דרך הצפת ניואנסים עדינים של הוויית הגוף, והאופן שבו היא מגלמת זהות המסומנת כ'אחר' כתוצאה מפערים מעמדיים בחברה במאבק. את גישתה הכוריאוגרפית ניתן לדמות במובן מסוים לטכניקות קולנועיות כמו זוּם-אין או קלוז אפ בשל הבחירה לזקק אלמנט אחד מתוך רשת שלמה של חוויות והתנהגויות, ולהעצים את נוכחותו במרחב הבימתי כך שהוא הופך לתוכן ולדימוי המרכזי. ב-aCORdo (בפורטוגזית: 'הצבע של') בחרה ריפול את הצפיפות של ריו דה ז'ניירו – כמעט 7 מיליון תושבים בשטח של קצת יותר מ-1000 קמ"ר – כפי שהיא נחווית דרך גופיהם של 4 פרפורמרים, כולם תושבי הפאבלוֹת (favelas), שכונות העוני של ברזיל, ותרגמה אותה לכוריאוגרפיה של מרחב בדחיקה מתמדת. העבודה מתקיימת בחלל קטן שבו הפרפורמרים נעים ורוקדים כדבוקה צפופה, ובכך ממחישים לא רק את השתייכותם לקבוצה כלכלית-מעמדית מסוימת אלא את הגבלת התנועה שמוכלת עליהם כפועל יוצא של זהותם. בשל גודלו של המרחב, ההתרחשות מתקיימת גם בקרבה פיזית קיצונית לקהל, החווה את הנשימות, הזיעה ואדוות התנועה של הפרפורמרים, שבשלב מסוים אף מונחים על ברכיהם של צופים אחדים, כך שהמגבלה מהדהדת גם כרפלקסיה פנימה, ומחדדת את התחושה כי אין לאן לברוח.

המהלך מתפתח באופן שמגשים זאת, כשהפרפורמרים מתחילים לקחת חפצים אישיים מהצופים – תכשיטים, נעליים ותיקים – ולהחביא אותם מתחת לבגדים ובתוך הכיסים – אך אשליית שליטתם על המרחב נחשפת כשהם נעמדים מיוזמתם עם פנים אל הקיר וידיים פרושות לרווחה, דימוי שממחיש עד כמה גופם מתורגל לאינרציה כזאת במרחב הציבורי. הרגע הזה הופך את הקהל, במידה רבה בעל כורחו, למי שאמור למלא בתוך הסיטואציה את תפקיד הסמכות הממשטרת ולהפעיל פרקטיקות של שליטה כדי להשיב את החפצים לבעליהם, אך דווקא משום שה'סקור' הכוריאוגרפי מציית למבנה קבוע במציאות, צפות ועולות מחשבות על אפשרויות תגובה אחרות פרט לכוח שדווקא ההקשר האמנותי-מחולי יכול להציע, כמו מגע של יד מנחמת ואפילו חיבוק.


לנקות את הכביסה המלוכלת. Lavagem – אליס ריפול. צילום: Manoel Vason


"איך מנקים את הלכלוך הזה?", כותרת המשנה של Lavagem ('שטיפה' בפורטוגזית, ובסלנג – 'מכבסת כספים'), חושפת את הפוליטיקה החברתית הטמונה ביחס כלפי מי שנתפס כמלוכלך. כבר בפתיחה, נבנה מהלך כוריאוגרפי שנע בין גילוי להסתרה: מתוך יריעת פלסטיק כחולה, המשמשת לרוב כמשטח סופח של מים בתהליכי ניקיון של חפצים גדולים, יוצאים בהדרגה שישה פרפורמרים ופרפורמריות, תושבי הפאבלוֹת של ריו דה ז'ניירו. שניים מהם מבצעים רצף פעולות פיזי באיכויותיו, והאחרים פורצים בקריאות חזקות ומכים את הרצפה עם שולי היריעה, עד שהם מתכסים בה בשנית ומשתתקים. האינרציה החזרתית של הפעולה הופכת אותה למה שנראה כדימוי לניסיון העקבי להעלים מהנראות הציבורית את אלו שביטויי גופם ו/או קולם אינם מתיישבים עם מה שנתפס כנורמטיבי וראוי.

האובייקטים הנוספים על הבמה מעצימים את המתח הזה באמצעות רצף של פעולות אשר מחוללות הזרה בפונקציה המוכרת שלהם כאביזרי ניקיון, ובמקביל – כמנגנונים שמכוונים למשטר את הגוף ו'לנקות' אותו מזהותו והרגליו. ניתן לראות זאת, למשל, ברגע שבו שני פרפורמרים שמים על ראשם דליים כך שפניהם 'נמחקות' אך גופם ממשיך לנוע לקצב הסמבה הברזילאית שמנוגן באמצעות דלי שלישי, ונדמה כי מעניק לכל הקבוצה חירות להתמסר לחושיות ולחושניות המבקשות לפרוץ מתוכם. באופן דומה, רגעים מתמשכים של צחצוח ומירוק הגוף הופכים לדימוי פואטי שמהפך את ה'מבט' החברתי ומקודד דווקא אותו כמלוכלך: תמונת הגופים המתפלשים זה בתוך זה על המשטח הכחול נדמית לצלילה בבריכה, ומעוררת אסוציאציה של הטבלה שמטהרת את הגוף דווקא מתוך הקרבה האינטימית והמגע נטול העכבות, כשם שערימת הקצף שהפרפורמרים יוצרים ניצבת כאנדרטה של כל מה שהסבון באמת צריך לנקות – דעות קדומות, גזענות ואפליה.


כאב כאסתטיקה, ושבר שהוא יופי. Fuck Me – מרינה אוטרו. צילום: Ale Carmona


עבודתה של הכוריאוגרפית הארגנטינאית מרינה אוטרו, Fuck Me, נוצרה מתוך חוויית קיצון גופנית בעקבות פציעה שהשביתה את היוצרת-פרפורמרית בעיצומו של תהליך היצירה, והתגבשה לכדי רפלקציה בימתית על ההתעקשות להיות בתוך הרגע – פוצע ככל שיהיה – והאפשרות של המופע החי ללכוד את המימדים החושיים ביותר שלו, ולהפוך שבר ליופי וכאב לאסתטיקה. העבודה נעה על התפר שבין מחול לפרפורמנס, אוטוביוגרפיה ודוקו-פיקציה, ומתהווה כתיאטרון של דימויים שמחולל כבר בפתיחתו עולם בימתי קוטבי: 5 פרפורמרים בעירום מתמסרים לרצפים תנועתיים סיזיפיים לצלילי שירי אהבה מלודרמטיים, סצנות מיניות גרפיות המטשטשות את הגבול בין הנאה לאלימות, ומבוצעות על רקע סרטי ארכיון המציגים את מרינה אוטרו ובנות דודותיה רוקדות בתמימות בילדותן, קטעי דראג בעיצוב טראשי ורפרנסים מילוליים לשייקספיר ואיבסן. אוטרו, שיושבת בפינת הבמה לאורך רוב העבודה או מדדה באיטיות למרכז ברגעים מסוימים, מחברת רעיונית ורגשית את המקטעים השונים באמצעות טקסט חושפני שנכנס לקרביים הביוגרפיים והאמנותיים, וממלל את המוטיבציות שלה לגעת בקצוות: "זה פרויקט בלתי נגמר שבו אני אובייקט המחקר, בעיקר כי אני אוהבת לדבר על עצמי. ואיזה גוף יקריב את עצמו לספר את סיפור חיי עד המוות? רק הגוף שלי".

יחסי הגומלין הדינמיים בין המילה לתנועה מבנים מהלך שממזג בין שני צירי זמן: זה הלינארי, של העבודה שנקטעה אך הולכת ונבנית שוב דרך הוראות הבימוי של אוטרו לפרפורמרים ושיתוף ההחלטות האמנותיות שלה, כפי שהתקבלו בהתאם למצבה הגופני ההולך ומדרדר; וזה המעגלי, שממחיש את מהות היצירה כשיקוף של תודעת הגוף ברגעי הכאב התהומי שלו, וכפועל יוצא מכך בנוי על קפיצות בין עבר רחוק והווה קרוב, סודות משפחתיים ווידויים אישיים, עבודות קודמות והיצירה המתהווה, החיים והמחול. בתוך כך, נדמה כי אוטרו – שמגיעה לתובנה כי היא מתעקשת "להמשיך לעבוד על פרויקט שהגוף שלי לא רוצה להיות מעורב בו" – עוברת תהליך של קילוף זהויות ומתרחקת בהדרגה מאלו המוחצנות, המשמשות אותה כדי לייצג את עצמה בתחילת העבודה (זונה המכונה 'אנדריאה' מעבודתה הראשונה שדיוקנה מוקרן על מסך הוידאו, או חמשת הפרפורמרים הקרויים 'פבלו' שמבצעים במקומה את העבודה הנוכחית), כדי להגיע למונולוג האחרון שבו היא מתוודה על החרטות לנוכח הנעורים שאבדו, תחושת ההחמצה על התשוקות שלא העזה להגשים, והתהייה מה תוכל להעניק לעולם כ"רקדנית שלא רוקדת" עם גוף "שלא נשארו לו סיפורים לספר". בסיום, עם זאת, המבט המלנכולי על החיים זוכה לתפנית מפתיעה, כשמרינה אוטרו חוזרת לבמה בריצה לאחר ההשתחוות של הפרפורמרים, ומבהירה לקהל כי "עכשיו זה ההווה" והיא תמשיך עד שהצופה האחרון יעזוב. הרגע הזה מבהיר עד כמה חוויות עבר הצרובות בגוף – כמו פציעה או טראומה – יוצרות מסלול זמן משלהן שממשיך להדהד בתוך ה'עכשיו', וכי באמנות תמיד טמון הפוטנציאל לרפא, משום שעצום ככל שיהיה הכאב, הדחף ליצור תמיד יהיה חזק יותר.



פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page