למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

מתווכים לחיים

פסטיבל ויראלי - ניהול אמנותי: ד"ר ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט, ארז מעין שלו


"ריחוק חברתי" הוא, ככל הנראה, המושג שיגדיר את שנת 2020 ואת הוויית החיים בעקבות מגפת הקורונה אשר דורשת הסתגרות ובידוד. ההשלכות של מצב זה משמעותיות גם על האמנות, שהיא במהותה פעולה של תקשורת: מפגש של יצירה עם קהל. זאת, בתקופה שצורות עכשוויות של מחול ותיאטרון מכוונות לחוויה חושית ובלתי אמצעית דווקא באמצעות קירוב מקסימלי של הצופה לגוף הפרפורמר ולביטויי החיוּת שלו, כשגם המרחב המוזיאלי מאפשר התבוננות קשובה ובלתי מתווכת בניואנסים של קו וצבע באמנויות הפלסטיות.


מצב הקורונה קטע, כאמור, את היכולת לחוות אמנות דרך אפיקים מוכרים ומקובלים ובו זמנית אתגר מאד את האפשרויות ליצור, ובכך עורר מחשבה על משמעות העשייה האמנותית, על תפקידיה החברתיים, ועל האחריות - אם יש כזאת - של יוצרים לפעול ברגע משברי. בינתיים נדמה כי מרחבי השיח נעים בין שתי עמדות מובהקות לסוגיה זו: הראשונה גורסת כי יש להמתין, ללמוד ולהבין את המצב כדי שאפשר יהיה להגיב אליו אמנותית, וממקום עמוק, בעוד השנייה דוגלת בפעולה אקטיבית ומיידית ל-'כאן ועכשיו'.

מאחר

'פסטיבל ויראלי', ביוזמתם ובניהולם האמנותי של ד"ר ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו, נוצר מתוך הנסיבות וכתגובה ישירה אליהן: "[ו]אנחנו מכונסים בבתים ומתקשרים דרך טכנולוגיות דיגיטליות ורשתות חברתיות, אנחנו מאמינים כי זו העת להפנות את הזרקור לאמנות המופע הדיגיטלי" (מתוך האתר). ככזה, הוא עונה על מכלול מאפיינים של פסטיבל בין-תחומי עכשווי המשלב עבודות מתחומי המחול, התיאטרון והפרפורמנס לצד עבודות גלריה, אך 'מתקיים' בהתאם לתנאי המציאות הנוכחית, קרי - מועבר און-ליין ומנצל את הכלים שהאינטרנט והרשתות מספקים. בדרך זו הוא מזמין לבחון את האפשרויות הדיגיטליות הזמינות ככלים ליצירה ולהרהר על נקודת הזמן הזאת כהזדמנות לפיתוח שפה אמנותית חדשה.


התבוננות במספר עבודות שהוצגו בפסטיבל חושפת קווים משיקים ביניהן, כמו מודעות להשפעות הבידוד והסגר על אפשרויות התנועה וחוויית הקליטה של המרחב, התכתבות עם פרקטיקות של התנהלות חברתית שהשתרשו בשגרת היומיום בעקבות משבר הקורונה, וחיפוש אפשרויות לחזרה לאותם גילויים של תקשורת אנושית ששונו ללא היכר בעקבות המצב, כמו מגע ואינטימיות.

חדר/חלום (T/Raum) - גילי רון ואיגנסיו בוסקונו. צילום: גילי רון, עמוד הפייסבוק של פסטיבל וירלאי


העבודה Pixel Touch של מירי סגל בשיתוף המוסיקאי יונתן בר גיורא 'מפגישה' שני אנשים בחלל הוירטואלי לזמן קצוב, שבמסגרתו הם חווים חיבור שאינו מתאפשר במרחב ה-'אמיתי' אך מצליח להגשים מימד כמעט נשכח של תקשורת בין-אישית: ההכלאה של השניים לכדי ישות חזותית אחת, אותה מבצעת סגל דרך טכנולוגיית המחשב, מזמינה אותם 'לשחק' בחופשיות זה עם זה, ובעיקר - להיות קשובים וערים לדקויות גופניות וניואנסים הבעתיים של מישהו שהוא (לרוב) זר לחלוטין. גם העבודה בתים מבפנוכו של אורית ממרוד מציבה במרכזה את המפגש האישי דרך הפורמט המוכר של סיורי בתים, שמכורך הנסיבות הפך למקוון, אך משמר במודע את כללי ההתנהגות המוסכמים: "בבתים של אנשים לא אוכלים - תגלו רגישות", "אנחנו נחרוש את הארץ מצפון ועד דרום, אז תיהנו מהנוף" וכדומה. ממרוד מסבירה בתחילת הסיור כי "הבית הוא העטיפה והבפנוכו הוא האנשים", ובהתאמה מרכיבה בעדינות פסיפסי חיים של אנשים שאצלם היא 'מתארחת' דרך שאלות מנחות שמאפשרות לחשוף את הסיפור מאחורי כל תמונה, כלי, חדר או ריטואל ביתי.


מרחב הבית הוא זירת המופע של T/Raum (חדר/חלום), עבודת מיצג של גילי רון ואיגנסיו בוסקונו, שמפרקת את החלל המוכר כדי לחשוף מרחבים ודימויים פוטנציאליים שמגולמים בו. המהלך נבנה כשוט אחד בפריים קבוע, ובתוכו פועלים השניים כיוצריו של יקום מקביל שמתהווה בהדרגה באמצעות שינוי מיקום של אובייקטים יומיומיים (עציצים, סולם וחפצי נוי), משחקי תאורה ומניפולציות של השתקפות דרך מראה. כך נוצר תיאטרון של דימויים שמעורר מחשבה על העולם שממשיך לנוע ולהתחולל - למרות תחושת הסגירות - מחוץ לבית, ואפילו בתוכו. גם עבודתו של ארי טפרברג, מראה מראה, הופכת את החדר האינטימי למרחב מופעי שבמסגרתו נבדקת "התבוננות דרך פעולה" (מתוך האתר), וזו יוצרת רצף עדין של ניגודים משלימים: תנועה ונייחת, אור וצל, פתיחה וסגירה, יומיומי ופנטסטי. המהלך שבונה טפרברג מתבסס על שימוש ראשוני ואנלוגי בטכנולוגיה, ועם זאת, יוצר תעתועים חזותיים - ובמרכזם דימוי של גוף-מחשב-חומר היברידי בהשתנות מתמדת - שמעוררים מחשבה רפלקסיבית על שינויי הפרספציה האנושית בעקבות צמצום המבט שלנו מהמרחב פנימה, ואל תוך המסך, אך גם על האפשרת שטמונה באימוץ מבט חדש על מה שזמין ומוכר.

גוף טכנולוגי. מראה מראה - ארי טפרברג. צילום: מתוך העבודה (מפורסם באישור היוצר)

אביגדור בבית של אורי שפיר חיבר יחד תשעה פרפורמרים מ-4 ארצות שונות לכדי התרחשות שממוקמת על התפר בין תרגול למופע ויוצרת הווה מתמשך של תנועה חקרנית - פנימה אל הגוף והחוצה בחלל החדר - מודעת/לא מודעת ל-'נוכחותם' של הצופים. דרך הקרנה של המהלך המתפתח על מסך הזום, נעה התמונה לסירוגין בין תקריב על פרפורמר אחד לפסיפס של כל החדרים יחד, וכך נוצרים בתוך הכוריאוגרפיה עוגנים של רגעי הדהוד ספונטניים, מקריים ובו זמנית מתבקשים, שמצליחים ללכוד הוויה גופנית משותפת למרות המרחק. במובן מסוים מעניקה הצפייה בפלטפורמה המקוונת הרחבה לגרסה הבימתית של העבודה, משום שהיא ממלאת את אותם 'חורים שחורים' שחומקים מן העין האנושית בגלל המרחק האובייקטיבי מההתרחשות הפרפורמטיבית, שכאמור, מצטמצם כמעט לחלוטין הודות למסך. כפועל יוצא מכך, ניתן להתמסר להתבוננות על הקווים והכיוונים הגלויים והסמויים של כל אחד מגופי הפרפורמרים, ואף לחלוק עימם רגע אינטימי כשהם מישירים מבט אל המצלמה.

אספת 'דיירים'. אביגדור בבית - אורי שפיר. צילום: מתוך העבודה (מפורסם באישור היוצר)


ברוח התקופה, לא מעט עבודות מצאו דרך לתרגם את מנגנון שיתוף הקהל לפלטפורמה המקוונת: צא קוביד צא של אילאיל סמל ויניב סגל לקח כנקודת מוצא את המחזה של ש. אנ-סקי (עם קריצה לוירוס ה-CoVid19 שבתעתיק לעברית רושם את המילה "דיבוק" במהופך), כדי לחולל טקס רב-משתתפים של גירוש החולי - המוחשי והמטפורי. דרך סדרת פעולות טיהור בעלות אופי דתי ורוחני שבוצעו יחד עם המשתתפים - כל אחד דרך 'קוביית' מסך הזום האישית שלו - הציף המופע שאלות על היכולת לחוות אקסטזה קולקטיבית, שהיא גם גופנית במהותה, בימים בהם תפילות המוניות אסורות ודרשות נישאות מול כיכרות ריקות. באופן דומה, פולחן האש החדשה של עומר קינן מיזג את מסגרות הטקס והתחרות לכדי תוצר שנדמה לתכנית ריאליטי מקוונת שבה 'השבט' (הצופים-משתתפים) אומר את דברו על תגובות גופניות וטקסטואליות של שישה מבצעים להנחיות שהן מצב קיומי אך גם אפשרות פרפורמטיבית. מתוך המהלך עלה מתח מתמיד בין חשיפה אישית להיפר-מופעיות שמזמינות הפלטפורמות המקוונות בשגרת היומיום, ובמיוחד בעת הנוכחית, שמאפשרת הוויה מתווכת בלבד.


דיור מוגן, שמוגדר כ-"לייב פרפורמנס השתתפותי תלוי מקום" (מתוך האתר), הוא אירוע משך שהגתה וניהלה לילך דקל-אבנרי בהשתתפות קבוצת פאתוס מאתוס, פרפורמרים נוספים והקהל, ומתקיים במרחב המקוון כתנועה בין 'חדרי קונספט', שבכל אחד מהם מבוצעת פעולות יומיומיות - מינגלינג, אכילה, מנוחה ופנאי. במובנים רבים, נראה כי דקל-אבנרי לקחה כמפתח דרמטורגי את ספרו של הסוציולוג ארווין גופמן "The Presentation of Self in Everyday Life", על מנת לבחון את האופן שבו אנחנו 'מופיעים' את עצמנו גם בהקשר הביתי, שהוא כעת המרחב שבו אנחנו חיים, פועלים ונפגשים עם אחרים. במסגרת זו נתבקשו הצופים-משתתפים, למשל, לבשל לעצמם ארוחה ולאכול אותה 'יחד' עם שאר ה-'נוכחים', כשם שבזמן רישום המודל הפכו המשתתפים המציירים מדי פעם גם למודל עבור האחרים דרך שיתוף המסך שלהם על-ידי מנהלת ה-'חדר'. בעוד שבימים אלה הצירוף המילולי "דיור מוגן" הוא כמעט פרדוקסלי לנוכח מצבם של קשישים בבתי אבות כאן, נדמה כי ההצעה של לילך דקל-אבנרי מכוונת לחשוב על חשיפה, שיתוף ומעורבות במופע המקוון כפרקטיקות שמאפשרות הסרת מגננות וחירות להבעת ה-'עצמי'.


רק בהצבעה, פרפורמנס פדגוגי שיצרה אפרת שטינלאוף, הוא גם כן מופע השתתפותי שלרוב מתקיים בכיתה בבית ספר, אך בהתאם לנסיבות עבר אדפטציה ללמידה מרחוק דרך פלטפורמת הזום. דרך שיעורים במקצועות שונים המועברים לצופים-תלמידים נלמדים מושגי יסוד במציאות העדכנית (כמו שיעור המתמטיקה שמוקדש ללימוד המושג 'אקספוננציאלי' דרך חישוב גידול חולי הקורונה) ומתהווה דינמיקה כיתתית מוכרת של בדיקת גבולות והקפדה על משמעת, לא רק בקול אלא גם בהתכתבויות בצ'ט. במסגרת זו נחשף בהדרגה תפקידה של מערכת החינוך כערוץ מתווך של המצב החברתי-פוליטי בישראל, כשהשיח שמנהל צוות בית הספר ממוקם על הציר שבין אישור הנרטיב הרשמי לפירוקו. שיעור הפיזיקה משמש, למשל, זירה לדיון בתוכן שנעדר (במכוון) משיעור האזרחות, כך שהדגמה של אחד ממשפטי התנועה של ניוטון על גוף שיגיב בהתנגדות כשיופעל עליו כוח, הופך הלכה למעשה לאקסיומה שמסבירה את הכיבוש. בהתאמה, שיעור התיאטרון שעוסק באמנות ככלי שמבקר על המדינה זוכה בהערה של המורה לאזרחות "אם זה מה שמלמדים - הגיע הזמן לעשות בדק בית", כשעל כולן נדמה כי מנצחת סגנית המנהלת בנאום הסברה על חשיבות הציות, ניקיון הכפיים וההישמעות להנחיות המנהיג.

שיעור מולדת. רק בהצבעה - אפרת שטינלאוף. צילום: דנה אתגר, מתוך עמוד הפייסבוק של פסטיבל ויראלי

כרגע היסטורי ותרבותי קריטי, יש להניח כי משבר הקורונה יתגבש בעתיד הקרוב גם לכדי שפה חזותית שתבטא את המנעד הרחב של ביטויי הריחוק החברתי. התגובות שכבר קיימות ברשתות החברתיות, בתרבות הפופולרית ובהתנהלות של מוסדות האמנות מצביעות על מתח מובנה בין ההכרח להיסגר לצורך לצאת. ניתן לראות זאת בפתיחה חסרת תקדים של תוכן אמנותי - סיורים וירטואליים במוזיאונים או הנגשה מקוונת של מופעי מחול ותיאטרון שלמים - שקשה שלא לזהות בה רצון אמיתי של קהילת האמנות לקיים גם עכשיו קשר בלתי אמצעי עם הקהל. מכיוון הפוך, בולטים הניסיונות למצוא ביטוי אסתטי-חומרי לתחושת הסגירות: האנשים הבודדים שהפליא לצייר אדוארד הופר זוכים לעדנה מחודשת דרך שיתופים אינסופיים בפייסבוק, ועימם גם התנסויות בהעלמה גרפית של דמויות מתוך ציורים אייקוניים, כמו הצדפה בלי ונוס (בוטיצ'לי) ושולחן הסעודה האחרונה ללא ישו והשליחים (דה וינצ'י).

העבודות שהוצגו ב-'פסטיבל ויראלי' מעלות שאלות על הקשר בין אמנות לטכנולוגיה בתקופה שבה זו האחרונה מהווה אפשרות כמעט יחידה 'להוציא' את היצירה החוצה. מעניין לתהות, למשל, האם ההזמנה של הפסטיבל לעשות שימוש מקורי בפלטפורמות (טכנולוגיות/דיגיטליות) קיימות תניב גם הגדרות ז'אנריות חדשות עבור עבודות ש-'שפת הביצוע' שלהן היא מחול או פרפורמנס, אך הדקדוק הפנימי מאורגן דווקא בהתאם למאפייניו של המדיום מקוון (בדומה למונח "site dance" שהציגה החוקרת ויקטוריה הנטר כהגדרה לעבודות מחול תלויות-מקום שאותן היא מזהה כקטגוריה מובחנת בתוך אמנות סייט-ספסיפיק). היבט מסקרן אחר קשור לאופן שבו המופע הטכנולוגי מטפל בסוגיות של אתיקה ואסתטיקה: האם, למשל, יתבססו פרקטיקות מוגדרות של 'התערבות' יזומה - כמו הדרישה להסכמה מילולית של שיתוף המסך של צופים-משתתפים - על מנת לשמור על צנעת הפרט, או לחלופין - האם, לאור העובדה שקיימת אפשרות טכנולוגית, יוטלו סנקציות דוגמת כיבוי מסך, על מי שמסרב לקחת חלק פעיל במופע השתתפותי און-ליין (בעוד שלא קיימת פעולה מקבילה לנסיבות דומות במופע שמתקיים באולם התיאטרון או בכל מרחב מופע מוסכם אחר).


ניצני השפה האמנותית שנמצאת בראשית התגבשותה יגיעו, ככל הנראה, להבשלה מלאה רק בעידן הפוסט-קורונה, במרחק שיאפשר עיבוד עמוק של הוויית הריחוק ותרגום שלה לאסתטיקה מובחנת. נדמה, עם זאת, כי בדומה לאובססיה התרבותית לשימור הזיכרון בסוף המילניום הקודם שעליה הצביע אנדראס חוייסן בספרו "Twilight Memories", בין השאר כהתנגדות למפנה שחוללה הטכנולוגיה בחוויית מבני הזמן, כך ניתן לראות את הפנייה לטכנולוגיות כניסיון ללכוד את ההווה, לזכור את התחושה שלו, בזמן ההמתנה לעתיד שלא ברור עדיין איך יראה.


#פרסום #כתבותנקראות #מחול #תיאטרון #פרפורמנס #פסטיבלויראלי

490 צפיות

2016, כל הזכויות שמורות לעין העכשווית