top of page

למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש

מרחבי תודעה ונופים חומריים

עידית סוסליק

אבק | Dust | Staub - בימוי: הנדריק מאנס ואנטוניה כריסטל | ביצוע: שרלוטה וילדה ומיכאל פוגל (Wilde & Vogel), ארי טפרברג וענבל יומטוביאן (גולדן דלישס)

We Blush - מאת ובביצוע: גוני פז | שחקן, בובנאי ושותף ליצירה: יוסף סוויד

בנסגרת פסטיבל תמונע - ניהול אמנותי: ניצן כהן ונאוה צוקרמן


פסטיבל תמונע מתקיים מדי שנה כמסגרת ליצירות מקור ישראליות ושיתופי פעולה בינלאומיים, אשר נותנים ביטוי למגוון הצורות והמבעים של המופע העכשווי, על הציר שבין האישי לפוליטי.


אבק | Dust | Staub הוא תיאטרון חזותי המבוצע על-ידי ארבעה אמנים בין-תחומיים (שפועלים גם כצמדים גולדן דלישס ו-Wilde & Vogel) אשר בונים יחד נוף תודעתי-בימתי של זיכרונות אישיים והיסטוריה קולקטיבית באמצעות חומרי טקסט, סאונד, מוסיקה, ג'סטות, חפצים ובובות. הפתיחה מגדירה את הבמה קודם כל כחלל עבודה: משטח לבן עגול שתוחם את ההתרחשות וסביבו מכשירים חשמליים, כלי נגינה, עזרים פונקציונאליים (מספריים וסלוטייפ), קופסאות פלסטיק וגם מה שנראים כזרדים יבשים. עם כניסת הפרפורמרים מתחיל להיבנות מהלך דרמטי, רגשי וחזותי, המבוסס על רצף של סיפורים שהם משתפים בזה אחר זה, ואלו מבליחים או נקטעים מתוך דקדוק פנימי שהוא חומרי במהותו, וראשיתו - אך גם סופו - בעץ שחגגו לו יום הולדת.

נופים נעים בזמן. אבק | Dust | Staub - הנדריק מאנס ואנטוניה כריסטל. צילום: דוד קפלן


נקודת המוצא לסיפורים היא הילדות: מישל פוגל מקיים סיור מילולי בין חדרי הבית שבו גדל, וגבולותיו מתגבשים באופן כמעט קונקרטי דרך ההתמקמות הפיזית של ענבל יומטוביאן וארי טפרברג ליד שולחן או ספה מדומיינים והאופן בו הם מגלמים בגוף פעולות שבוצעו בעבר - שאגות עידוד מול גביע העולם בכדורגל או שתיית בקבוק קולה בפעם הראשונה. ברגע מסוים אפילו נדמה כי יומטוביאן מתנמכת והופכת לסבתו של פוגל שמנקה לו בעקשנות את אחד מכפתורי החולצה עם מטפחת. ברגע אחר הוא מתאר את המרתף שבו בנה דודו מטוסים תוך כדי מילוי שקיות ניילון בהליום, ושחרורן לאוויר לא רק שמהדהד את תנועת המעוף אלא גם מחדד את תחושת המרחב ועומק המרתף. בסיפורים נוספים מגשים הטיפול בטקסט ובחומר ניואנסים של טקסיות ומסורת: אקט הטבילה במקווה מבוצע כתיאטרון בובות של הגוף, כשענבל יומטוביאן - בתפקיד המספרת והבלנית - מפשילה את החולצה מעל זרועו של פוגל ומסירה ממנו את השעון, ואז מוליכה את כף ידו - המשולה לאישה המבקשת להיטהר - אל תוך קופסא כחולה קטנה מלאה במים, וטובלת אותה בעדינות בתוכה. אל מול הריטואל המוכר, יומטוביאן משתפת את טקס הטבילה האלטרנטיבי שקיימה אחותה בים, ודיבורה נקטע על-ידי נשימתם העמוקה והמסונכרנת של ארבעת הפרפורמרים אשר נחווית כהזדהות גופנית עם האחות שצוללת בין הגלים.


לצד החומר, נוכחותו החמקמקה של הזמן הופכת אותו, במובנים רבים, למפתח להבנת שם העבודה - אבק. בין הסצנות מבצעים הפרפורמרים אינטרוולים מוסיקליים: חלקם שירים ישנים מוכרים, כמו "All I Have to Do is Dream" או "All the Things You Are", שנדמה כי משמשים כמצפן שממקם את הסיפורים האישיים על ציר הזמן, בעוד אחרים מעצימים את התדר הרגשי של מה שמתואר. השיר "לילה לילה" של אלתרמן, למשל, עוטף מוסיקלית את האופן בו משחזרת שרלוטה וילדה את טקס פרידת הבוקר של אמה ממנה, עת יצאה מהבית והתרחקה עד שנעלמה, ואת התובנה שלה כי גופה מבצע את אותה המחווה בדיוק כשהיא נפרדת מבנה כל יום.

מפצי תודעה אישית וקולקטיבית. אבק | Dust | Staub - הנדריק מאנס ואנטוניה כריסטל


זליגה זו של ה-"אז" ל-"עכשיו" היא גם הכוח המניע של קיצור תולדות האנושות שטווה ארי טפרברג אשר ממקם את עצמו בהווה כנקודת מוצא שממנה הוא חוזר לאחור במעגלים משפחתיים, תרבותיים ואוניברסליים, הולכים ומתרבים, כמו מתוך ניסיון ללכוד איזה רגע ברור של התחלה. שקיות הניילון שעדיין מרחפות באוויר נדמות ברגעים אלו לעדות מוחשית לשברי מילים, רסיסי זיכרון ואנשים נעדרים-נוכחים שמרכיבים יחד איזה נרטיב-על שבו כולנו נעים כמו חלקיקים של שלם עצום. וכך, כמו אפקט פרפר, נדמה כי גם ניצוץ החשמל שמצליח לחולל מישל פוגל בסיום העבודה לא רק חוזר אל נקודת הראשית של המפץ הגדול הקולקטיבי אלא מחייה גם זיכרון של זיקוק יום הולדת לעץ, שהיה עבור ילדה בת 3 מפעם מפץ קטן, אך מכונן ומשמעותי.


עבודתה של גוני פז, We Blush, מוגדרת כ-"מחקר תמים על מבוכה פיזית" (מתוך התכנייה) ומתהווה מתוך רצף של "הבזקי סצנות" המציגות מצבים אנושיים וחושפות את המורכבות והרגישות סביב גוף, עירום והתנהגות שנחווית כלא מותאמת חברתית. כבר בפתיחה, ניכר כי המהלך הדרמטורגי והדרמטי מכוון לחשיפת מה שלרוב אנו מבקשים להסתיר: שני הפרפורמרים, גוני פז ויוסף סוויד, נכנסים אל החלל שבו ממוקמים מספר אובייקטים שמכוסים בסדינים לבנים, ומסירים מעל אחד מהם את הכיסוי וכך חושפים דגם מוקטן של חדר שינה. את האינטראקציה שמתרחשת בו - פלירטוט עדין בין גבר לאישה כקרב על שליטה בשמיכה - הם מעבירים באמצעות הפעלה פיזית של שתי בובות וטכניקת ה-PuppetCinema, מעין תיאטרון בובות מוסרט.

מפת הגוף, נקודות ציון של מבוכה. We Blush - גוני פז. צילום: דוד קפלן


החיבור בין הבימתי - בובה, חומר, חפצים והשחקנים שמפעילים אותם - למימד הקולנועי של המצלמה שמתעדת ומקרינה על מסך בזמן אמת, מציב את הפרפורמרים בעמדה של חושפי רגעים אינטימיים מביכים ומצחיקים בו זמנית, ואת הקהל לאלו שמציצים עליהם, כשבמרכז ניצב הגוף ומתגלה כמרחב של מתח בין האינדיבידואל לחברה, הזהות והדימוי, המציאות והציפיות. מורכבות זו מתגלה, למשל, בסצנה העוסקת ביחס לעירום, ובה מובאים רשמים מפי בני משפחתה של פז דרך מנגנון בימתי של הרחקה - פז וסוויד מקשיבים לנאמר דרך אוזניות ומדבררים את התוכן בעצמם בפני הקהל: הסב שמספר על "פעולות תגלית" שקיים עם שכנתו בבניין בגיל 5; הסבתא שנזכרת כי אמה איימה עליה כשהיתה בת 4 שתיקח אותה למדבר ותשאיר אותה שם אם תמצא אותה שוב בעירום; והאחיין שמסביר שאכפת לו להיות בעירום כשהוא ליד אנשים שהוא לא מכיר.


התיווך של המוקלט על-ידי ה-"חי" ממוסס גבולות של גיל והגדרות מגדר, ומהלך זה מקבל ביטוי בשלל דימויים בימתיים שנוצרים מתוך המפגש בין החומר לגוף, המוחשי והמוקרן: סצנה שבה (בובת) ילד מניח שני מגדלי חול על חזהו של (בובת) סבו, מכסה את פלג גופו התחתון בחול ומצייר לו זנב, וכך הופך אותו לבתולת ים עם שדיים; ניסיונם של פז וסוויד לצייר על משטח גופם המכוסה את עצמם בעירום אשר מציף שלל תסביכים ותהיות כדוגמת "תצייר את בולבול החלומות שלך", "עוד פעם יצא לי ציצי של בחורה" (סוויד) או "אני מציירת את הציצי שיהיה לי כשאהיה זקנה"; תיאטרון צלליות שמציג את הפטמות הזקורות והזקפה של שני גופים מבוישים שמגלים זה את זו במסיבת כיתה; ופנס הטלפון הסלולרי שפז מכניסה מתחת לחולצתה כשהיא מספרת על ארוחת הערב שבה סבתה אמרה לה "גוני, קיבלת ציצי!" בנוכחות כל משפחתה, ומתפקד כספוט תאורה קונקרטי ומטפורי - הוא מאיר הן את האזור המדובר והן את המבוכה של הילדה בת ה-12 של אז.

בובות במערומיהן. We Blush - גוני פז. צילום: דוד קפלן


שתי התמונות המסיימות משלימות יחד את המהלך הרעיוני והחומרי של העבודה, תוך שהן מציפות איזו אמת על האופן שבו אנחנו מגלים מהי מבוכה: פז וסוויד "מכניסים" את הקהל לביתה של (בובת) הסבתא, וכשהיא מורידה את בגדיה ופותחת את הדלת בעירום לתדהמתם של (בובות) העוברים ושבים - שמובכים, צוחקים או נמלטים מהמקום - מהדהד זיכרון דבריה שדובררו על-ידי פז וסוויד בהתחלה, כי היה לה נעים ללכת בעירום בבית שלה ושל בעלה, בניגוד לבית ילדותה. כך מתחברת באופן פיוטי תמונתה האוטופית ובו זמנית לא מותאמת של הסבתא, יושבת בעירום ומלקקת גלידה על ספסל בחצר, כשסביבה פרחים וציוצי ציפורים, לסצנה המסיימת שבה רוחצת פז (בובת) תינוק - זה שמזקק בעצם היותו את העירום הראשון והטבעי, את הגוף שטרם ננגע על-ידי תכתיבים חברתיים ואת האדם שעדיין לא למד להתבייש.



144 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page