מחשבת מחול מחדש

שישה עשר מיתרים וגוף אחד, צורתרבות, Wart - רננה רז

הרקדנית והכוריאוגרפית רננה רז מציינת 20 שנות יצירה ובסופ"ש מרוכז במרכז סוזן דלל הציגה את המנעד הדיסציפלינרי הרחב שאותו היא מגשימה בעבודותיה באמצעות חיבורים בין שפות אמנותיות שונות ופרקטיקות מדיומאליות מגוונות.

שישה עשר מיתרים וגוף אחד (2018) ממוקמת על התפר שבין קונצרט למופע מחול, ומזמינה את הצופה לחוות מחדש מוסיקה ותנועה דרך היחסים המשתנים בין הגוף הרוקד לצליל המנוגן. לאורך העבודה מגיבה רז אל הקטעים המוסיקליים שמבצעת רביעיית טוסקניני (רביעיית כלי הקשת של הפילהרמונית) בצורה רעיונית, תיאטרלי-דרמטית וכוריאוגרפית. הקטע הפותח שכולל קטעים מ-"Le Indes Galant" של רמו, למשל, מלווה בשפה תנועתית שמשלבת ריקודי חצר וצעדי בלט עם אלמנטים בעלי איכות גופנית שונה - ניעות כתפיים ואגן, קריאות בקול ונגינה על תוף מרים - וכך ניתן ביטוי לקשר של היצירה המוסיקלית למיסוד הריקוד כאמנות, וגם לתימה מרכזית בה: ההיקסמות מה-'אחר' (ההודי) האקזוטי. לעומת זאת, בקטע המסיים מתוך "רביעיית כלי קשת אופוס 18 מס' 4" של בטהובן עובדת רז עם הניואנסים של הקומפוזיציה המוסיקלית בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומתרגמת שינוי קצב ודגשים להבעות פנים ומחוות תיאטרליות: פלירטוט וכעס, סידור הבגדים ושיוף ציפורניים ואפילו ספירה של מספר האנשים שיושבים בקהל.

לראות את הצלילים. שישה עשר מיתרים וגוף אחד - רננה רז. צילום: יאיר מיוחס

המפגש בין הריקוד לנגינה מחולל גם זליגה בין ה-'פונקציות' השונות שגופה של רננה רז מגשים לאורך העבודה: ברגע מסוים נדמה כי תנועותיה מסגננות את המנחים וכיווני הגוף של הנגנים, וברגע אחר היא זו שמתחילה לשיר צלילים ראשונים של קטע מוסיקלי וכך מתווה לנגנים את הסולם והקצב. בסיום אחד הקטעים ממשיכה רז לרקוד גם אחרי שהתזמורת הפסיקה לנגן וכך מפרקת את הקשר בין התנועה למוסיקה, בעוד שבתחילתו של קטע אחר היא יושבת יחד עם התזמורת ולא רוקדת, אך עצם הנוכחות של גופה במרחב הצלילי מזמינה את הקהל להתבונן ולחפש באיכויותיו החומריות את עקבות המוסיקה. בנוסף, עובדת רז גם על שבירת ציפיות: במהלך נגינת קטעים מתוך "רביעיית כלי קשת בפה מז'ור" של ראוול היא יורדת מהבמה ו-'שולפת' באקראי (לכאורה) את עופר עמרם והשניים מבצעים דואט שבו המוסיקה ממחישה את הדרמה בין שניהם כמו פסקול קולנועי, ובהדרן מבצעת רביעיית טוסקניני מחרוזת משירי התרנגולים שמעניקה חוויה מוסיקלית שונה של השירים המוכרים, וגם מאפשרת להתרכז בניואנסים של השפה הכוריאוגרפית שיצרה נעמי פולני, אותה מבצעת רז ללא הטקסטים האייקוניים שמזוהים עם התנועות.

צורתרבות היא עבודה מופשטת שעוסקת בצורות כשיקוף וייצוג של רעיונות, דימויים, ערכים ותחושות, ונוצרה ב-2019 על ידי רננה רז בשיתוף עם חברי "תנועת תרבות" - קבוצה של צעירים ששמה דגש על הפעולה האמנותית והחינוכית בקרב נוער וקהילה בפריפריה. ככזאת, היא מבוססת על מהלך רעיוני וכוריאוגרפי שמתקשר בו זמנית לקהל צעיר ומבוגר דרך הצפת רובדי חוויה ומשמעות פשוטים ומורכבים, חושיים ומחשבתיים, אישיים ופוליטיים. עוד לפני תחילתה הפורמלית של העבודה, נכנס הקהל לחלל כשהפרפורמרים מבצעים סדרה של חילופי מיקומים על רקע פסקול מוקלט שבו נשמעות חוויות יומיומיות ו/או אוטוביוגרפיות הקשורות בצורה. ההתרחשות מתפתחת בהדרגה למבנים מורכבים יותר ומחדדת את תשומת הלב למימדים צורניים, חזותיים ומרחביים - ריק ומלאות, יחיד וקבוצה, מרכז ושוליים, אנכי ואופקי - וכאשר מתווספת מוסיקה, חושפים הדפוסים התנועתיים מימדים אחרים וספציפיים יותר לפעולה הכוריאוגרפית: סנכרון, קנון, יוניסון או סולו. במקביל, נדרש גם הקהל מדי פעם ליצור בעצמו צורות בחלל, כמו התמקמות בזווית, התארגנות במעגל ותנועה בשרשרת.

רעיון, תנועה, דימוי. צורתרבות - רננה רז. צילום יאיר מיוחס

מימד מרכזי שנפרש בעבודה בדרכים מגוונות הוא הקשר בין צורה לדימוי, ותפקידו של הקונטקסט בעיצוב החוויה הכוללת. הפרפורמרים מציגים, למשל, קטעים מכוריאוגרפיה של אחת מחלוצות המחול המודרני, איזדורה דאנקן, שנוצרה בתחילת המאה ה-20 למוסיקה של שומן, ולצידה כוריאוגרפיה קליפית לשיר העכשווי "Shape on you" של אד שירן. אך הפסקול המלווה את שני הריקודים מתחלף ביניהם לפרקים וכך מחדד את תפקידה של המוסיקה באופן שבו אנו קולטים את הריקוד ומפענחים את ערכיו. באופן דומה, אחד הפרפורמרים מתייחס לתרגיל עם סרט מתחום ההתעמלות האמנותית אך מציע להתבונן דווקא במסלולי התנועה של הסרט ולא הגוף הרוקד. בסיום מבצעים כל הפרפורמרים סדרה של 'מצבי גוף' בחלל כפירוש אפשרי להוויות אנושיות, רגשיות או חברתיות: שוויון, שותפות, אוטונומיה, אחריות ודיאלוג.

העבודה Wart מ-2017, הלחם של המילים "war" ו-"art", היא במובן מסוים תערוכה נעה של דימויי מלחמה בשל האיכות הפלסטית שמאפיינת את המרחב הבימתי, הן בגלל ריבוי האובייקטים בתוכו והן - ואולי בעיקר - בשל השפה הגופנית שמורכבת מהבעות פנים מודגשות ומסדרות של מחוות תיאטרליות. הפתיחה נדמית להצגה של ה-'נוף' הצלילי והתנועתי של מצב מלחמה: צלילי אזעקה, צרור יריות, התנעת הליקופטר וצעדת מארש. מרכיבים אלו מחוללים תגובות בגופי הפרפורמרים שלעיתים נמצאות בהלימה עם הפסקול ולעיתים לא מותאמות לו כלל - הירי מחולל רעד בכל הגוף, אך למשמע האזעקה הם דווקא מחייכים ואפילו הופכים אותה לשירה. הזרה זו מפותחת עוד יותר ב-'פרק' הראשון של העבודה, בו מומחזת אגדת ילדים על נסיכה שיצאה למסע גבורה כדי להשיב את המוסיקה לממלכה, אך שלל פרטי הסיפור מועברים דרך אטריבוטים משדה הקרב: רובה שמשמש כחליל, סכין שהופכת למברשת שיניים וביגוד צבאי ושקי שינה שהופכים למחלפות המהודרות של הנסיכה. לכל אורך הסצנה מוקרנים ברקע שידורי התעמולה של צפון קוריאה שבהם השדרנית מעלה על הנס את המנהיג, והחיבור בין הטלוויזיוני לתיאטרוני מחדד את הפער בין מציאות לפסאדה, ואת האופן שבו חברה נוהגת להצדיק לעצמה את מלחמותיה דרך שכתוב הנרטיב שלהן.

אמנות המלחמה. Wart - רננה רז. צילום: יאיר מיוחס

ה-'פרק' השני מתחיל גם כן באלמנט אייקוני של עולם הילדות - המשחק "הרצל אמר" - אך עושה בו שימוש פרפורמטיבי ומודע לעצמו כדי לחשוף דפוסי דיכוי והפנמה. כל אחד מהפרפורמרים (רננה רז, עופר עמרם ואוליביה קורט מסה) מנכס לעצמו את עמדת הכוח, ובאמצעות ההוראה "היטלר אמר" מצווה על האחרים לבצע פעולות רבות שנמצאות על הסקאלה שבין מטריד לאלים. לא במקרה, דווקא הציווי "היטלר אמר תתנגדי" אינו מצליח לעורר את התגובה הנדרשת, אך דמותו של היטלר מופיעה על המסך כשהיא מוכפלת עוד ועוד, כשמוסיקת הוואלס שמלווה אותה מתעוותת בהדרגה, ביטוי חזותי וחומרי להצטברות הדיכוי ולתהודה שלו. ה-פרק' השלישי והאחרון נפתח בתמונות מוקרנות ודיווחים מווייטנאם, כולל תקריב של קיפול דגל כפי שנהוג בהלוויות צבאיות. שלושת הפרפורמרים מבצעים פעולה דומה עם סדין לבן והניטראליות של החפץ מאפשרת להם להטעין אותו במשמעות שמשתנה תדיר: תחילה הוא דגל, אחר כך תכריך וגם דימוי לארון קבורה, ובסיום שמיכת פיקניק. בהמשך הם יוצרים "tableau vivant", תמונה נעה, המורכבת מסדרת תנוחות פיסוליות שמייצגת רגעי אידיליה משפחתיים, ולסוף מלבישים את הבובה הניטראלית - שתפקדה כמעין עדה אילמת לעבודה מראשיתה - וממקמים אותה בתנוחת שכיבה, כשעל המסך מופיעה בהדרגה תמונת גופתו של איילאן כורדי בן ה-3, שמת במהלך ניסיון בריחה ממלחמת האזרחים בסוריה ונסחף אל חופי טורקיה. הקונקרטיזציה של הדימוי הופכת לעדות נוקבת לזוועות המלחמה, כל מלחמה, שרננה רז מבקשת למחות כנגדה, תוך שהיא מזקקת למחווה המסיימת את העבודה - החיבוק המערסל שניתן לבובה - את המסר שאפשר גם אחרת, אם רק נמצא בתוכנו שוב את החמלה האנושית.