למה העין העכשווית?

העין העכשווית היא מרחב כתיבה אשר מגיב לאמנויות בנקודת הזמן הנוכחית. בתקופה שבה הגבולות בין הצורות השונות הולכים ומטשטשים, קשה לפענח מופעים ואירועי אמנות רק בהתאם להגדרות צרות כמו "תיאטרון", "מחול" או "תערוכה". האדם הכותב נדרש לאמץ מבט אחר - עדכני, מקיף ובינתחומי יותר - בכדי למקם מופע/אירוע ספציפי כחלק ממגמה אמנותית רחבה, וגם להסבירו בראי תופעות תרבותיות. לשם כך נוצרה "העין העכשווית" - מרחב שאינו קובע מה טוב ומה רע, ואינו עוסק רק בחדש אלא בכל מה שמעניין. המאמרים שמוצגים כאן מבקשים לתווך מופע/אירוע לקוראים ולהעניק להם "מפתחות" כדי שיוכלו להיכנס לעולם הבימתי והחזותי שלו. הכתיבה שואפת להיות רחבה ומרחיבה, עמוקה אך נגישה, ובדרך זו לעורר מחשבה ולייצר שיח. מקווה שתיהנו.

חיפוש
  • עידית סוסליק

לנוע בין הגלוי לסמוי


מקבץ עבודות מתוך פסטיבל צוללן 2021 | ניהול אמנותי: עדו פדר


פסטיבל צוללן 2021 שהתקיים תחת הכותרת 'עבודת הקֹהלות' ביקש לבחון "איך בכלל ניתן לחזור להתקהלות התיאטרון או המוזיאון ב-1 לספירה החדשה?" (מתוך התכנייה), והתבוננות במספר עבודות שהוצגו בו מצביעה על מימד של הרהור שחלחל לגוף ולאופני התקשורת המופעית ונחווה כביטוי לגישוש האמנותי והמחשבתי שמאפיין את זמן הסף שבין 'אחרי' הריחוק וההתכנסות פנימה למציאות פוסט-מגפה שטרם התבססה במלואה.


עבודתה של נועה צוק, הנאום, מתהווה כמעין 'שמיכת טלאים' כוריאוגרפית שבה תפורים יחד חומרים מעבודות שיצרה בעשור האחרון וחומרים חדשים, ואלו מוגשים ללא הירארכיה של חשיבות או התקדמות לינארית, כך שהמהלך הגופני נחווה במידה רבה כהחצנה של זרם תודעה שבו העבר וההווה מתמוססים לתוך זה. יחד עם זאת, הדימויים הבימתיים המופשטים ברובם מגדירים מצבי זמן מובחנים מאד כבר מתחילת העבודה: הבמה חשופה לחלוטין עם כניסת הקהל, ובמרכזה ניצב מסך מלבני שגובהו תואם מידות אנושיות, ובו מוקרן תקריב פנים של צוק עצמה בשחור לבן, שניתן בהתבוננות קשובה וממושכת לזהות בו שינויים מינוריים של הבעות, דוגמת השפתיים שמדי פעם נפתחות מעט, כמו מבקשות לומר דבר מה. הדימוי הזה מזקק לתוכו את רוח התקופה בהיבט של השטחת הגוף והפנים לתוך גבולות המדיום הדיגיטלי, ומיקומו על הבמה הריקה אפילו מחדד עוד יותר הוואקום שהתחולל בה בזמן הזה. אך כשצוק נכנסת בעצמה, נראה כי היא אינה מביאה איתה בהכרח את ה-'עכשיו' הקונקרטי אלא הוויה גופנית המצויה בתפר החמקמק שבין עבר להווה: את ראשה מכסה מטפחת ירוקה, והיא מתחילה לנוע באיטיות רבה כשגופה נוטה קדימה וזרועה מונפת למעלה, והתמונה הבימתית נדמית לסרט ישן.

זרם תודעה כוריאוגרפי. הנאום - נועה צוק. צילום: אבי גולרן


לאורך העבודה מעוררים דימויים נוספים תחושה של תקופה קדומה - צוק שמתיישבת ליד כמה מקלות שיוצרים מעין מדורה, או הליכתה המגושמת לפרקים שנראית כמו הוויה שבטית, חייתית וקדם תרבותית - אך במקביל, נוכחותה בהווה החי הולכת וממתחדדת באמצעות השפה התנועתית שהופכת לפיזית ואינטנסיבית יותר, דרך הרגעים בהם היא מתבוננת בדמותה המשתקפת מהמסך, וגם על ידי התרחשויות בעלות אופי תיאטרליות בהן היא, למשל, רוקדת ושרה בהגזמה עם הפסקול המושמע ונדמות לחשיפה קיצונית של זמן פרטי מתוך רצון להגשים אינטראקציה עם אנשים. מימד זה של הצורך בהגשמת תקשורת נוכח לכל אורך העבודה ומגיע לשיא ברגע שבו צוק נעמדת בפני הקהל ומתחילה לדבר, אך המילים נבלעות בתוך עצמן ונשמעות כגיבוב לא מובן, שלפרקים נדמה כי מתבהר מתוכו המשפט "תודה רבה שבאתם". יש איזו חרדת קודש במעמד הזה, אך גם מצוקה קיומית שמזכירה את חוסר התכלית של מחזות אבסורד כמו מחכים לגודו או הכיסאות, ומהדהדת גם בסיום העבודה למראה צוק שמסתובבת סביב עצמה או צועדת שוב ושוב במסלול של קווי גריד נוקשים, כשברקע חוזרות על עצמן בפסקול המילים "אנחנו מחכים, אנחנו מחכים".


בואו תשכבו, עבודתן של נעה דר ומיכל סממה, מתהווה מתוך המתח שבין החוויה הסובייקטיבית של האדם המטופל למבט הקר והמנוכר של הממסד הרפואי-בירוקרטי על גופו, ומצביעה על התמוססות הגבול הדק שבין "שאלה לחקירה, בין ריפוי לעינוי ובין חופש לשלילתו" (מתוך התכנייה). עם כניסת הצופים, נעה דר מפנה אליהם שאלות הקשורות בשגרת חיים ("ישנת מספיק הלילה? אכלת ארוחת ערב?"), כמעט כבדרך אגב, ותוך כדי תנועה ספירלית ומופשטת בחלל. שאלות דומות ורבות אחרות עולות מחדש בהמשך אלא שהפעם דר היא הנשאלת, והיא מובלת על ידי מיכל סממה אל תוך 'כוריאוגרפיה' של נהלים ופרוצדורות שנדמה כי מרוקנת את הגוף מהפרטיקולריות שלו ומקטלגת אותו לתוך תבניות גנריות ונתונים סטטיסטיים: סממה מבצעת בדר בדיקת תנועות ומפרקים בשלל מנחים, חלקם מכבידים על הגוף, ומדקלמת את הגיליון הרפואי שלה כרצף של מילים וסיסמאות שעד מהרה מתברר כי כוללות גם בעיות רפואיות של הגוף הגברי ואפילו כאלו שהן מומצאות (אלרגיה לכנרת).

טיפול כמנגנון שליטה. בואו תשכבו - נעה דר ומיכל סממה. צילום: תמר לם


הדינמיקה שנוצרת בין הגוף המחפש מזור למילים שכביכול אמורות להיטיב עימו מתגלה, אם כן, ככזאת שמצמצמת ומשטיחה אותו, וכך גם התרחשויות פרפורמטיביות נוספות שנחוות יותר מכל כעוינות כלפי האדם שגופו נבדק ונחקר, כמו למשל, הרגע שבו סממה מבצעת בדר בדיקה שנדמית לממוגרפיה, אך השתיים ממוקמות בשני קצוות החלל - דר מתחת למנורת ניאון שאורה בוהק מדיי, וסממה ישובה כשעיניה ממוקדות במסך המחשב - והמרחק ביניהן מדגיש את הניכור והטכניות נטולת הרגש בפעולות שבבסיסן דורשות מגע חומל ורגיש. בהתאמה, גם חוויית הצפייה של הקהל מנוצלת כמרכיב דרמטורגי משמעותי במועקה שהעבודה מציפה, מבחינה זו שהצופים נדרשים שוב ושוב להתיישב ולהתמקם מחדש, ובאופנים שמחייבים אותם להצטופף או לחלופין, להשקיף זה על זה, כך שמידת השליטה שלהם על גופם ואפשרויות הנוכחות שלו מועמדת תדיר בספק. תחושה זו מתחדדת באחד הרגעים המרכזיים בעבודה, בו דר מנחה את הקהל לתוך סשן טיפולי שנפתח במילים "בואו תשכבו על הגב, תנו לעצמכם מנוחה" ובהדרגה מעומת עם טקסט שמדקלמת סממה - "תורידו ת'ראש, תרימו ת'ראש, פה גדול, בואו ניקח לכם דופק". הימצאות הגוף במתח שבין שני התדרים המנוגדים ברגע הזה חושף דווקא את הדמיון ביניהם, ובעיקר את המהירות והקלות שבהן פעולת הטיפול הופכת לפרקטיקה של שליטה.


עבודתה של מעיין כהן מרציאנו, No Man's Land, מצויה אף היא באזור ביניים שצף כבר מתוך משחק מילים שמגולם בשמה - שטח הפקר, אך גם 'ארץ' לא גברית - ומתהווה כמיצב חי, או מופע פלסטי, של הגוף העירום. בתוך החלל הריק מסממנים תיאטרליים, ממוקמות מיכל סממה, עדי שילדן ומעיין כהן מרציאנו עצמה, תחילה כגופים פיסוליים ללא תנועה ובו זמנית כביטוי מזוקק של נוכחות שמעוררת אנרגיה ותדרים רגשיים ופיזיים: כהן מרציאנו שכובה על הבטן ופניה מופנים לרצפה, שילדן יושבת על כסא כשרגליה אסופות על בטנה, וסממה מקופלת בתוך כסא שמונח הפוך על הרצפה. בהתאמה, ניכר כי חוויית הזמן בעבודה אינה מצייתת למוסכמות מופעיות כשם שהיא מציגה את מצב ה-'היות' (being) כשלעצמו, בצורתו החשופה ביותר, ומאפשרת לו לכוונן את צורת הקשב ואופן ההתמסרות של הקהל, ובעיקר לחדד את תשומת ליבו לשינויים המינוריים שמתחוללים בהדרגה בגופי הפרפורמריות מתוך תנועה זעירה וכמעט בלתי מורגשת של הקפצת הבטן על הרצפה.

עבודת הפרך של היותנו גוף. No Man's Land - מעיין כהן מרציאנו. צילום: צילום מסך מתוך תיעוד (באישור היוצרת)


הרגע הזה, שמתחיל בגופה של כהן מרציאנו אך יקבל בהמשך ביטוי ייחודי גם אצל שילדן וסממה, מתהווה כמופע עדין של התעוררות שבמסגרתו מתגלים רובדי החוויה הרבים של הגוף וה-'יש' הקיים בו: הוא מרחב ארכיטקטוני של קווים ומסלולים, פרטיטורת סאונד בעלת תדרים בעוצמות משתנות, ישות מופיעה שמודעת להתקיימותה בתוך קונטקסט שמעמת אותה עם תפיסות ותבניות חברתיות מגדריות, וגם אסופה של שרירים, עצמות ועור המשמשים בית לאדם, ובעיקר אישה ספציפית. בהדרגה מתעצמת הפעולה הפיזית - ההטחה הרפטטיבית של מעיין כהן מרציאנו מתפשטת לאזורים נוספים של גופה, עדי שילדן מסובבת את עצמה על כסא באמצעות קפיצות קטנות, ומיכל סממה מתקדמת על פני החלל באמצעות תזוזת הרגליים והאגן על הרצפה - ובמסגרת זו מוגשם מצב כמעט פרדוקסלי שבו הגוף הוא בו זמנית ניטרלי לחלוטין ונשי במובהק, והפעולה הפרפורמטיבית היא גם חסרת תכלית (לכאורה) וגם תכלית הקיום. ההתרחשות כולה מהדהדת את אחת מתובנותיו של אנדרה לפקי על הגוף העירום במחול קונספטואלי כדחוס היסטורית (historically dense)ומסומן חברתית (socially marked) דווקא בגלל נוכחותו הישירה והחשופה (Lepecki, 1999), והיא מתחדדת ב-No Man's Land גם למימד נוסף, סמוי יותר, שנדמה כי מעיין כהן מרציאנו מבקשת להצביע עליו וללכוד אותו: ה-hard labor שמגולם בהיותנו גוף.

123 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול